אגם החלב



תמונה ראשונה. העיר הקטנה שוכנת על גדת אגם עמוק, צלול, מוקף אדמת בתה ויער. במשך הלילה מצטברים על פני האגם בהדרגה ערפילים לבנים, עד שלקראת עלות השחר הוא מכוסה כולו בערפל. כשקרני השמש הראשונות מאירות אותו הוא מבהיק בלובן, כאגם של חלב. לכן הוא קרוי אגם החלב.

כשהשמש עולה הערפילים מתפוגגים ונעלמים, והאגם חוזר ונגלה כמקווה מים עמוק וצלול. כך לפחות קורה בדרך כלל. אולם מדי פעם יש בוקר בו הערפל, במקום להתפזר, זז ומתיישב על העיר הקטנה שלצד האגם. ברגעים האלה, מי שיושבת בחדרה הסגור רואה את החלונות מתכסים בבת אחת מסך של אור לבן בוהק, וערפל דק מסתנן פנימה כמו עשן מעל ומתחת לדלת. אבל מי שנמצאת בחוץ, על המרפסת, ברחוב, בגן, בשדה, לא רואה דבר, אפילו לא את גופה-שלה. רק אור לבן ממלא את העולם כולו.

ברגעים האלו כל התנועה בעיר, כמובן, נעצרת. כלי רכב, הולכי רגל, חמורים, כלבים, הכל עומדים וממתינים בסבלנות עד שהערפל יתפוגג. אולם יש גם דבר מה נוסף שקורה ברגעים האלו: שירה שמימית, יפהפייה, ללא מילים, ממלאת את העיר. היא באה מכל מקום ומשום מקום. אי אפשר לדעת מי שר אותה.

רוב תושבי העיר מאמינים שהמלאכים שרים אותה. תחת חסות הערפל, הם אומרים, המלאכים השומרים של העיר הקטנה נותנים באהבה רשות זה לזה לשאת קולם בשיר. אך יש גם מי שגורסים כי יחד עם המלאכים שרים גם אי אלו בני אדם. יש מקהלה סודית, שרק מי שהוזמנה להצטרף אליה זוכה, לאחר השבעות סודיות חמורות, להיווכח סוף סוף בקיומה, והמקהלה מתאמנת בסתר בלילות כדי להצטרף אל שירת המלאכים ברגעי החסד. כך סיפר להם בסוד אדם קרוב ואהוב, חבר המקהלה, שאת זהותו אין הם רשאים, כמובן, לחשוף. אולם אחרים טוענים כנגדם, שמי שסיפר להם על המקהלה, אם באמת קיים אדם כזה, הפר בכך את חוק המקהלה ולכן לא יכול להיות חבר מקהלה אמיתי, משמע שאיננו אלא אחד מאותם פורעי חוק בודדים, המצטרפים לשירת המקהלה בחסות הערפל, על דעת עצמם.

לאור כל זאת, יש גם תושבים שסבורים כי אין מלאכים כלל, ולא שום מקהלה סודית, אלא רק יחידים ששרים בערפל, ובאמונתם שהם מצטרפים אל שלם גדול יותר מהווים בעצמם את השלם הזה. אולי אלו כל תושבי העיר ששרים יחד את השירה השמיימית באור הלבן, וכל אחד מהם סבור שהוא פורע חוק בודד. אי אפשר לדעת. אולי אפילו המלאכים, כשהם נותנים קולם בשיר, לא יודעים עם מי הם שרים, ולא מבקשים לדעת. אולי מי ששר הוא הערפל עצמו.


תמונה שניה. העיר הקטנה שוכנת על גדת אגם עמוק, צלול, מוקף אדמת בתה ויער. במשך הלילה מצטברים על פני האגם בהדרגה ערפילים לבנים, עד שלקראת עלות השחר הוא מכוסה כולו בערפל. כשקרני השמש הראשונות מאירות אותו הוא מבהיק בלובן, כאגם של חלב. לכן הוא קרוי אגם החלב. כך על כל פנים כתוב בעלון הנייר המקופל, שהתיירים המעטים המזדמנים לעיר יכולים לקבל חינם בבית העירייה, כל יום בין עשר לשתיים. אבל בינם לבינם, רוב תושבי העיר מאמינים שהאגם קיבל את שמו מסיבה אחרת לגמרי – כי מדי פעם חלק ממנו הופך לחלב בפועל ממש.

מתי ולמה מתחוללת התמורה הזאת – את זה אי אפשר לדעת בוודאות. אבל תושבי העיר מאמינים שהאגם הופך את עצמו לחלב עבור האוהבים הגלמודים, אלו שאהבתם עזה וטהורה, אשר באים אל חופיו כדי להתגעגע לאהוביהם הרחוקים. הוא עוטף אותם בחלבו כמו אם אוהבת ונדיבה ללא גבול, עד שמרוב שמחה ופליאה הם צוחקים וצועקים ושוכחים את צערם על האהוב שאיננו.

אבל לעתים יש זוג שלא רק אחד מתוכם אוהב כך את האחר בהעדרו, אלא שניהם אוהבים זה את זה אהבה עזה וטהורה, הדדית ומוגשמת, ועבורם האגם הופך לחלב למרחק רב מכל עבר, עד שאדם שלישי, זר, שטובל במים קצת הלאה מהם, שקוע בהרהוריו-שלו, יכול למצוא את עצמו לפתע טובל כולו בתוך הנוזל המתוק.

ומספרים שפעם אחת, בימי קדם, חי זוג אוהבים שאהבתם היתה כה עזה וכה טהורה, עד שהאגם היה הופך עבורם חלב כולו, מקצה לקצה. שמותיהם לא נודעו, רק הכינויים שהדביקו להם בחיבה תושבי העיר: הקיסר והקיסרית. ככל הנראה הכינויים מרמזים שהם היו מדלת העם, ולא נשואים זה לזה. במשך תקופת האושר הקצרה של אהבתם, בלילות בלי ירח, כשזוג האוהבים היו חומקים זה לזרועות זה אי שם על חוף האגם, היו גלים מקציפים של חלב מכים במזח הקטן של העיר, והתושבים היו קמים ממיטותיהם ויורדים לחוף, חלקם ברגל, נושאים על גבם שק מלא סירים וכדים ובקבוקים, אחרים דוחפים מריצה קטנה, וכמה מעמיסים אפילו עגלות. וכשכל כלי הקיבול שהביאו היו מלאים עד צוואר בחלב טרי, התושבים עוד היו משתהים עוד קצת על החוף מתחת לכוכבים, בתקווה לתפוס מבט בקיסר ובקיסרית החמקמקים שלהם, הנדיבים אליהם כל כך יותר מאשר השררה הרשמית.

אולם האוהבים נמצאו באותה שעה הרחק משם, ותושבי העיר היו רחוקים מאוד מדעתם. הקיסרית העירומה היתה טובלת באמבט החלב שלה, צוללת כל כולה לתוכו ושבה ובוקעת ממנו, פנינים לבנות מעטרות את ראשה היפה, צוחקת, מרימה גם את ידה הנוטפת מתוך האגם ומושיטה אותה אל הקיסר, אשר, עירום וצוחק כמותה, היה תופס את ידה המושטת ומכסה אותה בנשיקות.



(פרגמנט מתוך “ספר החזיונות”, יצירה בכתובים)

1 תגובה
  1. בני
    בני אומר:

    מקסים ונוגע ללב. התמונה הראשונה כאילו לקוחה הישר מ”הערים הסמויות מעין”, היתה מרגישה בבית באימפריה של ג’ינגיס חאן. תודה!

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *