מישהי עמדה וצחקה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

[מישהי עמדה וצחקה בתור לכרטיס רכבת]

מישהי עמדה וצחקה בתור לכרטיס רכבת ומישהו שמיהר אמר סליחה, גברת, את מעכבת את התור, והרכבת לרחובות באמת עמדה לצאת בעוד שלוש דקות, ואימא שלי שאלה, לפחות תגידי מה מצחיק? אבל זו שצחקה לא רצתה או לא הצליחה להסביר, וגם לא לקנות כרטיס לרכבת, אז הממהר, שהיה גבר מוצק עם עניבה, ככה קצת נדחף על פניה וקצת דחף אותה הצידה כדי להגיע בעצמו אל המכונה של הכרטיסים, והיא הפסיקה לצחוק ודחפה לו את המרפק, בכעס, והוא הסתובב אליה בכעס חזרה, ואימא שלי שמה לו יד על המרפק השני ואמרה לו בסדר, בסדר, תרגע, אבל הדוחפת התחילה שוב לצחוק, אולי בגלל הבעת הפנים של הממהר, שהיו לו גבות עבות באמת, ופתאום זה הצחיק גם אותי, התחלתי לצחוק גם, ומיד התביישתי והפסקתי, אבל חלק אחר בי עדיין שמח וצחק, אז יצא לי מן שיהוק כזה, ואימא טפחה לי על הגב, ומישהו בקצה התור אמר אנשים פה רוצים להגיע הביתה, והממהר, למרות שעוד כעס, הסתובב בחזרה אל המכונה וקנה לשלושתינו כרטיסים, אבל עד שיצאו הכרטיסים ואימא שלי והממהר תפסו לי בידיים והתחילו לסחוב אותי למדרגות הנעות, הרכבת לרחובות היטשטשה כבר על פני הרציף והלאה. נשארנו לעמוד לפני המדרגות ואישה כבדה עם קניות נתקלה בנו מהצד. זזנו הצידה. התכווצה לי הבטן, כי ידעתי שאימא שלי והאיש הממהר עומדים לעשות עכשיו את הטקס שלהם שבו הוא כועס וכאילו נמצא על הסף של לאבד את זה ולהתחיל להתפרע והיא שקטה ויציבה ומרגיעה אותו, הם היו עושים את זה די הרבה, לפעמים הוא היה מאיים לעזוב את הבית, לפעמים אפילו יוצא לחצי שעה או שעה ואחר כך חוזר, וכשהוא התחיל עם זה הפסקתי בלב לקרוא לו אבא, כל כך כעסתי, אבל עוד יותר מזה הכעיסו אותי הפעמים שהוא כעס בכלל על אחרים ולא עליה אבל היא עשתה איתו את הטקס בכל זאת, וידעתי שיום אחד גם אני אצטרך, זה לא היה מנוסח אצלי ככה, וגם לא בשום צורה אחרת, אבל הבטן שלי היתה מתכווצת והייתי מנסה ללכת למקום אחר, וגם הפעם אמרתי לה מהר לפני שהוא יתחיל שאני צריכה לשירותים, והיא אמרה בסדר, אבל תלכי מהר. הלכתי לשירותים והיתה שם קבוצה של חיילות שחיכתה בתור ורק תא אחד מתוך השניים נפתח ונסגר ובשני היה שקט ונעליים מתחת למרווח. דמיינתי שאולי זו האישה הצוחקת שיושבת בתא השני וצוחקת עדיין, בלי קול. חיכיתי שגם החיילות יתחילו לכעוס עליה, אבל הן היו במצב רוח טוב, אולי בדרך הביתה מהבסיס, אלו שכבר היו בשירותים ניגשו אל המראה להתאפר, אלו שעדיין חיכו זרקו להן הערות וכולן צחקו, הבנתי מההערות שלהן שלזו שהיתה בשירותים ראשונה יש הערב דייט, לא הצלחתי להבין אם זה עם מישהו שהשאר מכירות טוב או לא עד שתורי הגיע. נכנסתי לשירותים והורדתי את המכסה והתיישבתי עליו ישיבה מזרחית, ועשיתי את עצמי צוחקת כמוה, בלי קול, וזה באמת הצחיק אותי. ירדתי מהמכסה והורדתי את המים ויצאתי בחזרה וניגשתי לכיור. החיילות כבר לא היו שם, אבל היתה שם האישה הצוחקת, היא עמדה מול המראה, עם שתי הידיים שעונות חזק על השיש, די קרובה אל המראה, ובהתה בעצמה בריכוז, כאילו כדי לראות איפה יש לה שחורים, ונשים אחרות נכנסו לשירותים הפנויים. שטפתי ידיים והסתכלתי עליה במראה, קצת בדאגה, והיא ראתה את המבט שלי וחייכה אלי לרגע, היה לה שיער יפה מתולתל וארוך, ומיד הסתובבה ויצאה החוצה. יצאתי גם אבל כבר לא ראיתי אותה, וחזרתי אל ההורים שלי, שבדיוק עמדו ליד המכונה לקנות לי במבה אדומה. אני לא יודעת למה התקרית הזאת השאירה עלי רושם כל-כך חזק שגם אחרי שלושים שנה אני זוכרת אותה. אבל לפעמים כשאני יוצאת בלילה לסיבוב בשכונה ונזכרת באבא שלי וחושבת על כמה אנחנו בעצם דומים, ומשהו בי כועס ומיואש אבל משהו אחר רוצה לצחוק, אני נזכרת איך היא צחקה מול המכונה של הכרטיסים לרכבת ומרגישה שאני מבינה למה.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *