תיאוריית הסל של הספרות / אורסולה לה גווין

את המאמר “תיאוריית הסל של הספרות” תרגמתי לא מזמן עבור מפגש של קבוצת קריאה, וחשבתי לפרסם אותו גם פה, בתוספת כמה מילים לא-הכרחיות משלי. זה מאמר קצר מאוד, מצחיק מאוד וגם יפה ונוגע, פמיניזם גל שני במיטבו, שעושה מהלך דחוס ורב-שלבי שקושר בצורה מבריקה וחדשנית בין פנטזיות מקובלות על האדם הקדמון לתיאוריה מגדרית לתיאוריה ספרותית. המהלך היסודי שלו, שהיה יכול לשמח עמוקות את ליבו של קלוד לוי-שטראוס, הוא לשזור זה לזה שרשרת שלמה של זוגות ניגודים מתחומים לכאורה נפרדים, ולהראות את ההקבלות וההשפעות העמוקות ביניהם, את העולם שהם בוראים. אלא שכל זוגות הניגודים במחרוזת שלה גווין שוזרת הם לא בדיוק זוגות הניגודים המוכרים שהתודעה מצפה להם אלא זוגות אלטרנטיביים, שמחלקים את המשקל אחרת. היה לי מעניין לראות במפגש של קבוצת הקריאה עד כמה המהלך הזה עדיין רדיקלי ומאתגר תפיסות שעדיין מוטמעות במובן מאליו התרבותי שלנו, באופן שמקשה עלינו לשים לב מה בעצם הוא אומר – בראש ובראשונה, כך התרשמתי, לגבי המהות-לכאורה של גברים ושל נשים, ולגבי התפקיד ההו-כה-חשוב לכאורה של סוג מסוים של גבריות בהיסטוריה של התרבות האנושית

את המפתח למאמר אפשר למצוא ממש בפסקאות הראשונות אם קוראות אותן לאט ובתשומת לב (חלק מהבעיה במאמר זה שהוא הרבה יותר דחוס ברעיונות מבריקים ליחידת טקסט ממה שמקובל בדרך כלל בטקסטים מסוגו, וכאמור שוזר אותם דרך שרשרת של אנלוגיות למהלך מבריק ובנוי בקפידה, אז אם לא קוראות מספיק לאט ובתשומת לב אפשר לפספס את המהלך). המאמר נפתח, שלא במקרה, בטיעון שיכול להישמע לא הכי קשור – שציד הרואי של חיות גדולות כמו ממותות שיחק בעצם תפקיד הרבה יותר שולי בתזונה האנושית הקדמונית מכפי שהתרגלנו לחשוב לאור המרכזיות שלו בסיפורים. הוא לא היה “מה שהאדם הקדמון עשה כדי שיהיה לו מה לאכול” וגם לא “מה שגברים קדמונים עשו כדי שיהיה לשבט מה לאכול בזמן שנשים ליקטו”. מלכתחילה, עיקר מה שגם גברים וגם נשים עשו כדי שיהיה לשבט מה לאכול היה שילוב של ליקוט וציד לא-הרואי של חיות קטנות. זה היה קל ולא מסוכן יחסית והותיר הרבה זמן פנוי לדברים אחרים. ויום אחד כמה אנשים משועממים ולא מוכשרים במיוחד, שלא היה להם משהו יותר טוב לעשות, יצאו לצוד ממותות. והתברר שהגבורה והסיכון שכרוכים בציד הממותות הם חומר טוב לסיפור – חומר שקל לספר ממנו סוג מסוים ומהפנט במיוחד של סיפור, סיפור פאלי כמו החנית של צייד הממותות על גיבור, קונפליקט והכרעה. ופה התחילה הבעיה. הבעיה שלה גווין מתארת היא לא בסיפור כשלעצמו, אלא בכך שסוג הסיפור המסוים והלא כל כך חשוב הזה השתלט עלינו; כמו נוכל כריזמטי הוא שכנע אותנו שהוא חשוב הרבה יותר ממה שהוא באמת, שהוא ה-סיפור היחיד שיש טעם לספר, ושהגיבור שבמרכזו הוא ה-גבר וה-אדם בהא הידיעה. וכך הוא עיוות את התפיסה שלנו של מהו סיפור, ומהי גבריות, וחשוב מכל, של מהי אנושיות, מה פירוש הדבר להיות אנושי.ת באמת ומי יכול.ה להיות באמת אנושי.ת ומי לא, כמו שלה גווין כותבת באחת הפסקאות היפהפיות והחכמות במאמר. ולעיוות הזה התפיסה יש מחיר כבד בחומר, לא רק עבור חווית החיים שלנו, אלא גם עבור החיים שלנו עצמם, החייים האנושיים והחיים על כדור הארץ בכלל, שסוג הסיפור הזה, כשהוא שולט בנו, פוגע בהם אנושות ומאיים להשמיד.

המענה הדחוף והעמוק שלה גווין מציעה הוא לא ניסיון להכריע את הסיפור הזה (ניסיון פרדוקסלי, כי הוא בעצמו היה נופל לתוך אותו סיפור), אלא להחזיר אותו הזה למקומו הראוי והצנוע בתוך סל שלם של אפשרויות של קיום סיפורי ואנושי. היא לא רק מדברת על האפשרות האחרת, אלא מדגימה אותה במאמר עצמו, בין היתר דרך הסיפור האגבי והקליל כמו רשת קורי עכביש שהיא שוזרת בו על כמה אנשים שחיו פעם, או חיים עכשיו, או יחיו בעתיד.

המאמר, ששמו במקור The Carrier Bag Theory of Fiction, פורסם בקובץ המאמרים של לה גווין Dancing at the End of the World שיצא לאור ב-1989. את המאמר המלא באנגלית אפשר למצוא כאן.

תיאוריית הסל של הספרות / אורסולה לה גווין בתרגום קרן שפי

באזורים הטרופיים החמימים שבהם, ככל הנראה, ההומינידים התפתחו לבני אדם, רוב המזון שלהם הגיע מן הצומח. 65% עד 80% ממה שאכלו בני האדם במקומות האלו בתקופה הפלאוליתית, בתקופה הנאוליתית ובתקופה הפרה־היסטורית הגיע מליקוט; רק בתנאי הקיצון של חוג הקוטב, הבשר נעשה למזון העיקרי. ציידי הממותות מככבים אמנם על קירות המערה והתודעה, אבל בפועל, מה שעשינו כדי להישאר חיים ושמנמנים היה בעיקר ללקט זרעים, שורשים, נבטים, נצרים, עלים, אגוזים, פירות ודגנים, להם הוספנו חלבון מבשרם של חרקים ורכיכות, ושל ציפורים, דגים, חולדות, ארנבות ושאר חיות קטנות ונטולות חטים שצדנו באמצעות רשתות ומלכודות. ואפילו לא עבדנו קשה בשביל זה – הרבה פחות קשה ממה שעבדו איכרים בשדות של מישהו אחר לאחר המצאת החקלאות, הרבה פחות קשה ממה שעובדים שכירים לאחר המצאת הציוויליזציה. האדם הפרה־היסטורי הממוצע יכול היה, ככל הנראה, לחיות בנוחות בהשקעה של כחמש־עשרה שעות עבודה בשבוע.

חמש־עשרה שעות עבודה בשבוע למחייתך משאירות שפע של זמן פנוי לדברים אחרים. כל כך הרבה זמן פנוי, למעשה, שסביר בהחלט שכמה אנשים חסרי-מנוח, שלא היה להם תינוק שיאיר את ימיהם, ולא היו להם מיומנויות מיוחדת בבנייה, בבישול או בזמרה, וגם לא היו להם מחשבות מעניינות במיוחד לחשוב, החליטו לנסות את מזלם בציד ממותות. ואז הציידים האמיצים שבו הביתה, נושאים איתם ערימת בשר, כמויות של שנהב, וסיפור. הדבר החשוב לא היה הבשר. הוא היה הסיפור.

קשה לספר סיפור מרתק באמת על איך הצלחתי לחלץ את הקליפה מזרע אחד של שיבולת-שועל, ואז מעוד אחד, ומעוד אחד, ומעוד אחד, ואז גירדתי את העקיצות שלי, ואז אוּל אמרה משהו מצחיק, ואז הלכנו לנחל לשתות מים ולהסתכל קצת בראשנים, ואז מצאנו עוד חלקה של שיבולת-שועל… לא, זה לא באותה רמה, זה לא יכול להתחרות בסיפור על איך תקעתי את החנית שלי עמוק לתוך הצלע העצומה הפרוותית בשעה שאוּבּ התפתל וצרח, משופד על אחד החטים האדירים, ודם אדום השפריץ לכל עבר, ובּוּבּ הפך לעיסה כשהממותה נפלה עליו ברגע שיריתי בדיוק מושלם היישר דרך העין ואל תוך המוח.

בסיפור הזה יש לא רק אקשן, יש בו גיבור. לגיבורים יש כוח. עוד לפני שהבנת מה קורה, הגברים והנשים המלקטים בחלקת שיבולת-השועל הצומחת פרא, והילדים שלהם, והמיומנויות של הבונים והמחשבות של החושבים והזימרה של הזמרים כולם נהיו כבר חלק מזה, נדחקו לשירותו של הגיבור, בתוך הסיפור של הגיבור. אבל זה לא הסיפור שלהם. זה הסיפור שלו.

בשעה שהגתה את הספר שהפך לבסוף ל”שלוש גינאות”, ווירג’יניה וולף כתבה במחברת שלה את הכותרת “מילון מונחים”. היא חשבה להמציא מחדש את האנגלית על פי תוכנית חדשה, כדי שיהיה אפשר לספר סיפור אחר. אחד הערכים במילון המונחים הזה היה “הרואיזם”, שאותו היא הגדירה מחדש כ”בוטוליזם”. ו”גיבור”, במילון המונחים של וולף, הוא “בקבוק”. הגיבור כבקבוק – זו הערכה מחודשת צוננת ביותר. מה שאני רוצה להציע כעת הוא את הבקבוק כגיבור.

לא רק את בקבוק היין או הג’ין, אלא את הבקבוק במובן קדום יותר של המילה: כמיכל באופן כללי. דבר-מה שמחזיק דבר־מה אחר.

כשאין לך משהו לאחסן בתוכו, קשה לתפוס את המזון שלך – אפילו מזון אדיש ונטול רוח לחימה כמו שיבולת-שועל. אפשר למלא את הבטן, שהיא המיכל הקדום ביותר, עד קצה הקיבולת שלה בשעה שאת נמצאת בין השיבולים; אבל מה לגבי בוקר המחרת, כשאת מתעוררת ורואה שקר בחוץ, ויורד גשם, וזה היה ממש טוב אילו היתה לך קצת שיבולת-שועל פה איתך, משהו ללעוס ולתת לאוּם הקטנה כדי להשתיק אותה, אבל איך אפשר להביא הביתה יותר ממה שבטן אחת ושתי כפות ידיים יכולות להכיל? אז את קמה והולכת ברגל אל חלקת השיבולת הארורה והבוצית בגשם השוטף, ונכון שהיה ממש טוב אילו יכולת לשים את אוּאוּ התינוק בתוך משהו וללקט את שיבולת-השועל בשתי ידיים? עלה דלעת קונכיה רשת שק מנשא תיק בקבוק סיר קופסה מיכל. משהו שמחזיק. משהו שמקבל לתוכו.

ההמצאה התרבותית הראשונה היתה ככל הנראה כלי קיבול. הוגים רבים סבורים שההמצאות המוקדמות ביותר ודאי היו איזשהו מיכל לאחסון המזון בשעת ליקוט, ואיזשהו מנשא.

כך אומרת אליזבת פישר בחיבור “יצירה של נשים” מ-1975. אבל לא, זה לא ייתכן. איפה הדבר הנפלא ההוא, הגדול, הקשה, הזקוף, עשוי עצם נדמה לי, זה שראינו בסרטון, שבעזרתו איש-הקוף הרג לראשונה מישהו אחר ואז, גונח באקסטזה על השלמת הרצח הראשון, הטיל אותו גבוה לשמיים, שם הוא הפך במעופו לחללית שחודרת עמוק יותר ויותר לתוך הקוסמוס ומפרה אותו ומייצרת בסוף הסרט עובר חמוד, בן זכר כמובן, שמרחף לו ברחבי שביל החלב, בלי שום רחם למרבה הפלא? אני לא יודעת איפה הוא. זה אפילו לא אכפת לי. אני לא מספרת את הסיפור הזה. כבר שמענו אותו, כולנו כבר שמענו את כל מה שיש לשמוע על כל המקלות והחניתות והחרבות, הדברים האלה שאיתם תוקפים, דוקרים, ומכים, הדברים הארוכים והקשים האלה, אבל לא שמענו על הדבר שבתוכו אפשר לשים דברים, הדבר שהוא מיכל עבור הדבר המוכל. זה סיפור חדש. אלה חדשות.

אבל זה גם סיפור עתיק. כי לפני הנשק – בעצם, הרבה-הרבה לפני הנשק, הכלי המאוחר, העודף, כלי המותרות הזה; הרבה לפני הסכין והגרזן השימושיים; בה-בעת עם העלי לכתישה ואת החפירה – כי מה הטעם לחפור החוצה את כל תפוחי האדמה האלה אם אין לך איך לקחת הביתה את אלה שלא תאכלי כרגע – בה-בעת עם הכלי שמכוון את האנרגיה החוצה, או לפניו, יצרנו את הכלי שמביא את האנרגיה הביתה. זה הגיוני בעיניי. אני חסידה של התיאוריה שפישר קוראת לה “תיאוריית הסל של האבולוציה האנושית”.

יתרונה של התיאוריה הזאת הוא לא רק בכך שהיא מסבירה אזורים שלמים של עמימות תיאורטית ונמנעת מאזורים שלמים של קשקוש תיאורטי (בהם שוכנים בעיקר נמרים, שועלים, ועוד כמה יונקים טריטוריאליים במיוחד); היא גם מאפשרת לי, באופן אישי, להרגיש שייכת לתרבות האנושית באופן שמעולם לא הרגשתי בעבר. כל עוד התרבות פורשה כאילו המקור שלה, שאותו היא ממשיכה להרחיב ולפתח, הוא השימוש בדברים ארוכים וקשים כדי לשפד, לחבוט ולהרוג, מעולם לא עלה בדעתי שיש לי, או שהייתי רוצה שיהיה לי, חלק מיוחד בה. (”מה שפרויד פירש בטעות בתור העדר הציויליזציה של האישה הוא למעשה העדר הנאמנות של האישה לציויליזציה”, הבחינה ליליאן סמית.) החברה והציויליזציה שהם דיברו עליהן, כל התיאורטיקנים האלה, היו בבירור שלהם; היו בבעלותם; מצאו חן בעיניהם; הם היו אנושיים, אנושיים לחלוטין, כששיפדו, חבטו, חדרו, הרגו. גם אני רציתי להיות אנושית, וחיפשתי עדויות להיותי כזאת; אבל אם מה שנחוץ כדי להיות אנושי הוא ליצור כלי-נשק ולהרוג באמצעותו, משמע שאו שהאנושיות שלי פגומה מאוד, או שהיא לא קיימת כלל.

נכון, הם אמרו. מה שאת זו אישה. אולי לא אנושית כלל, בלי ספק פגומה. עכשיו שבי בשקט, ואנחנו נמשיך לספר את סיפור עלייתו של האדם, הגבר, הגיבור.

בסדר, תמשיכו, אני אומרת, ומשוטטת לי למקום שבו צומחת פרא שיבולת-השועל, עם אוּאוּ במנשא, ואוּם הקטנה לידי, מחזיקה את הסל. תמשיכו לספר איך הממותה נפלה על בּובּ ואיך קין נפל על הבל ואיך הפצצה נפלה על נגסקי ואיך הג’לי הבוער נפל על הכפריים ואיך הטילים נפלו על ציר הרשע, ואת כל שאר השלבים בסיפור עלייתו של האדם.

אבל אם זה דבר אנושי לעשות, לשים משהו שימושי, אכיל או יפה בתוך סל, או שק, או פיסת קליפת-עץ או עלה גדול, או רשת שארגת משיערותייך, או כל דבר מהסוג הזה, ואז לשאת אותו איתך הביתה – כש”בית” איננו אלא עוד סוג של תיק או שק גדול יותר, מיכל לאנשים – ומאוחר יותר להוציא את מה שהבאת ולאכול אותו או לחלוק אותו או לאחסן אותו לחורף במיכל מוצק יותר, או לשים אותו בתיק הרפואה או במקדש או במוזיאון, במקום הקדוש, במקום שמכיל את מה שמקודש, ולמחרת לעשות שוב פחות או יותר את אותו הדבר – אם זה אנושי, אם זה מה שנחוץ, אז גם אני יצור אנושי ככלות הכל. אנושית לחלוטין, בחופשיות, בשמחה, בפעם הראשונה.

והבה נאמר מיד: היצור האנושי שאני איננו נטול אגרסיביות או רוח לחימה. אני אישה מזדקנת וזועמת, שחובטת במרץ בתיק היד שלי בבריוני הרחוב. אבל אני לא חושבת שאני גיבורה כי אני עושה את זה, וגם אף אחד אחר לא חושב שאני גיבורה. זה פשוט אחד הדברים הארורים שצריך לעשות, כדי שתוכלי להמשיך ללקט שיבולת-שועל ולספר סיפורים.

הסיפור הוא מה שעושה את ההבדל. הסיפור הוא שהסתיר ממני את האנושיות שלי – הסיפור שציידי הממותות סיפרו על חבטות, חיתוכים, אונס והרג, על הגיבור. הסיפור הנפלא והרעיל של הבוטוליזם. הסיפור של הרוצח.

לעתים נדמה שהסיפור הזה מתקרב אל קיצו. ולפיכך, פן חלילה יום אחד לא יהיו עוד שום סיפורים, כמה מאיתנו כאן, במקומות שבהם שיבולת-השועל צומחת פרא, בשדות התירס הנוכרי, חושבות שכדאי להתחיל לספר סיפור אחר, שאולי יהיה אפשר להמשיך איתו כשהסיפור הישן ייגמר. אולי. הבעיה היא שהנחנו לעצמנו להפוך לחלק מהסיפור של הרוצח, ולכן ייתכן שניגמר יחד איתו. לפיכך, יש תחושה מסוימת של דחיפות בחיפוש שלי אחר טבעו, נושאו, מילותיו של סיפור אחר, הסיפור שלא סופר, הסיפור של החיים.

הוא לא מוכר, הוא לא בא בקלות נטולת מחשבה אל השפתיים, כמו הסיפור של הרוצח; אבל בכל זאת, הגזמתי כשקראתי לו כרגע “הסיפור שלא סופר”. אנשים סיפרו את הסיפור של החיים לאורך דורות, בכל מיני מילים ואופנים. מיתוסים של בריאה וטרנספורמציה, סיפורי תעלולים, סיפורי עם, בדיחות, רומנים…

הרומן הוא ביסודו סיפור אנטי-הרואי. כמובן שהגיבור השתלט עליו לעתים קרובות, היות שזה טבעו הקיסרי והדחף הבלתי נשלט של הגיבור, להשתלט על כל דבר ולנהל אותו, ובמקביל לקבוע צווים וחוקים נוקשים על מנת לשלוט בדחף הבלתי נשלט שלו להרוג אותו. וכך קבע הגיבור דרך השופרות שלו, אנשי החוק, ראשית, שהצורה הראויה של כל נרטיב היא צורה של חץ או חנית, שמתחיל כאן ומתקדם ישר לשם ובום! מגיע למטרה (שנופלת מתה); שנית, שנושאו העיקרי של כל נרטיב, בכלל זה הרומן, הוא קונפליקט; ושלישית, שאף סיפור לא שווה כלום אם הוא-עצמו, הגיבור, לא נמצא בו.

אני חולקת על כל זה. הייתי אפילו מרחיקה ואומרת שהצורה הטבעית, הראויה וההולמת ביותר עבור רומן היא אולי צורה של סל או שק. הספר מחזיק מילים. המילים מחזיקות דברים. הן נושאות משמעויות. הרומן הוא תיק רפואה, שמחזיק דברים ביחס מסוים ורב-עוצמה זה אל זה ואלינו.

קונפליקט הוא בהחלט סוג אפשרי אחד של יחס בין דברים ברומן, אבל הצמצום של כל נרטיב באשר הוא לכדי קונפליקט הוא מגוחך. (קראתי מדריך כתיבה שקבע, “את הסיפור צריך לראות בתור קרב,” והמשיך משם לדיונים באסטרטגיות, מתקפות, נצחונות וכולי.) קונפליקט, תחרות, מתח, מאבק וכולי, בתוך נרטיב שמומשג כסל/בטן/קופסא/בית/תיק רפואות, יכולים להיתפס כהיבטים חיוניים של שלם, שבעצמו איננו ניתן לסיווג כקונפליקט או כהרמוניה, היות שתכליתו איננה הגעה להכרעה או שימור של מצב יציב, אלא תהליך מתמשך.

לבסוף, ברור שהגיבור לא נראה טוב בתוך הסל הזה. הוא זקוק לבמה, לכַּן, לשיא. כששמים אותו בסל הוא נראה כמו ארנב, כמו תפוח אדמה.

לכן אני אוהבת רומנים: במקום גיבורים יש בהם אנשים.

וכך, כשהתחלתי לכתוב מדע בדיוני, הבאתי איתי סל גדול וכבד מלא בפחדנים ובגלמים, ובגרגרים זעירים של דברים קטנים יותר מזרע חרדל, וברשתות ארוגות בצפיפות שאחרי שהתרת אותן בעמל רב מתברר לך שהן מכילות גולה כחולה אחת, כרונומטר מסתורי שמוסר בדייקנות את השעה בעולם אחר, וגולגולת של עכבר; מלא בהתחלות בלי סופים, בחניכות, באובדנים, בטרנספורמציות ובתרגומים, ובהרבה יותר תעלולים מאשר קונפליקטים, הרבה פחות נצחונות מאשר מלכודות ואשליות; מלא בחלליות שנתקעות, משימות שנכשלות, ואנשים שלא מבינים. אמרתי שקשה לספר סיפור מרתק על איך חילצנו את גרגרי שיבולת-השועל מקליפתם, לא אמרתי שזה בלתי אפשרי. מי אמר שלכתוב רומן זה דבר קל?

אם המדע הבדיוני הוא המיתולוגיה של הטכנולוגיה המודרנית, המיתוס שלו הוא מיתוס טרגי. “הטכנולוגיה”, או “המדע המודרני” (בשימוש הרגיל של המילים האלה, כאילו הן בהכרח מתייחסות למדעים ה”קשים” ולטכנולוגיה מתקדמת שנשענת על צמיחה כלכלית בלתי פוסקת), הם פרוייקטים הרואיים, הרקוליאניים, פרומתאיים, שנתפסים כניצחון, ולכן בסופו של דבר כטרגדיה. הבדיון שמגלם את המיתוס הזה היה ויהיה סיפור ניצחון (האדם כובש את כדור הארץ, את החלל, את החייזרים, את המוות, את העתיד וכולי) וסיפור טרגי (אפוקליפסה או שואה, אז או עכשיו).

אבל אם נימנע מהסגנון הטכנו-הרואי הלינארי, הפרוגרסיבי, סגנון חץ-הזמן(-הרצחני), ונגדיר מחדש טכנולוגיה ומדע לא בתור נשק שמשמש לשליטה אלא בראש ובראשונה בתור סל של התרבות, תוצאה משנית נעימה אחת של השינוי הזה תהיה שנוכל להמשיג את המדע הבדיוני באופן הרבה פחות נוקשה וצר, כלל וכלל לא בהכרח טרגי או פרומתאי, ולמעשה פחות מיתולוגי מאשר ריאליסטי.

זה ריאליזם משונה, אבל המציאות משונה.

המדע הבדיוני, בהמשגתו הנאותה – כמוהו ככל ספרות רצינית, מצחיקה ככל שתהיה – הוא דרך לנסות לתאר מה בעצם קורה, מה אנשים בעצם עושים ומרגישים, איך הם מתייחסים לכל שאר מה שנמצא בתוך הסל רחב-הידיים הזה, הבטן הזאת של היקום, הרחם של העתיד לבוא והקבר של מה שהיה, הסיפור הבלתי-נגמר הזה. יש בו, כמו בכל ספרות, מספיק מרחב כדי שאפילו “האדם” יוכל למצוא בו את מקומו הנכון בין כל הדברים; יש מספיק זמן כדי ללקט שפע של שיבולת-שועל, וגם לזרוע אותה, ולשיר לאוּם הקטנה, ולהקשיב לבדיחות של אוּל, ולהסתכל בראשנים, ועדיין הסיפור לא נגמר. עדיין יש זרעים ללקט, ויש מקום בתוך סל הכוכבים.