מחסן מילים, האתר של קרן שפי

מפתחות באוויר

לפני כמה שבועות חייתי במשך כמה שבועות בעולמה של אורסולה לה גווין, וכתבתי עליה בזה אחר זה שני מאמרים, את אנתרופולוגית של עולמות אפשריים ל”הזמן הזה” ואת מורה רוחנית, נביאה, שמאנית ל”המוסך”. כל אחד משניהם התחלתי בהרגשה שאני יודעת מה אני רוצה לומר ואיך להגיע אליו, וכל אחד מהם סיימתי בהרגשה שעשיתי רק צעד אחד קטן לעבר מה שרציתי להגיע אליו, והצעד הקטן צמח והתרבה והתרחב בדרך פלא, כמו בסיפורי פנטזיה מסויימים. אבל הלב של מה שרציתי לומר, הלב של מה שאני יודעת על הכתיבה שלה ומה שאני מרגישה כלפיה, נשאר כמעט באותו מרחק כמו בהתחלה, לב ירוק זוהר בעומק היער. בכל זאת, ואולי גם דווקא משום כך, המאמרים יצאו יפים, כדאי לקרוא אותם.

זמן מה אחרי שהם התפרסמו, לפני שבוע, נסעתי להפגנה הגדולה הראשונה בירושלים וחזרתי ממנה עצובה. כדי להתעודד ולמצוא מחדש אדמה מתחת לרגליים קראתי שוב את הסיפור של אורסולה Unlocking the Air – סיפור יפהפה על מחאה ומאבק, על כוח ועל חירות. תרגמתי אותו לעברית והנה הוא כאן.


מפתחות באוויר // אורסולה לה גווין


זו אגדה. אנשים עומדים בשלג הקל היורד. משהו מבריק, רועד, מצטלטל בדנדון כסוף. עיניים בורקות. קולות שרים. אנשים צוחקים ובוכים, לוחצים בעוז זה את ידיו של זה, מתחבקים.

משהו מבריק ורועד. הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. השלג יורד על הגגות ונסחף על פני הפארקים, הכיכרות, הנהר.


זו היסטוריה. היה היה פעם מלך טוב וחכם, שחי בארמונו בארץ רחוקה רחוקה. אבל כישוף רע ירד על הארץ ההיא. גרגרי החיטה נמקו על הגבעולים, העלים נשרו מעל עצי היער, ודבר לא שגשג.


זו אבן. זו אבן ריצוף של כיכר משופעת שיורדת לעבר מבצר עתיק, אדמדם, כמעט חסר חלונות, ששמו ארמון רוח’. הכיכר רוצפה לפני שלוש מאות שנה כמעט, כך שמאז הלכו כבר רגליים רבות על האבן הזאת, רגליים יחפות ועטופות, מנעלים רכים של ילדים, פרסות הברזל של סוסים, מגפי חיילים; וגלגלים נסעו עליה שוב ושוב, גלגלי עגלות, גלגלי כרכרות, צמיגי מכוניות, זחלים של טנקים. כפות כלבים טפפו עליה, פה ושם. היה עליה חרא של כלבים, היה עליה דם, וזה כמו זה נשטפו במהרה במים שהותזו מדליים או רוססו מזרנוקים או ירדו מהשמיים. אי אפשר להקיז דם מאבן, ככה אומרים, או לתת לה דם; על אבן לא נשאר כתם. חלק מהמדרכה – למטה בסביבות הרחוב שיוצא מכיכר רוח’ אל הרובע היהודי העתיק ומשם אל הנהר – נחפר פעם או פעמיים, נערם כדי ליצור בריקדות; כמה מהאבנים אפילו מצאו את עצמן מתעופפות באוויר. אבל לא לזמן רב. במהרה החזירו אותן למקומן, או החליפו אותן באחרות. לאבנים לא היה אכפת. האיש שהאבן המעופפת פגעה בו נפל כמו אבן לצד האבן שהרגה אותו. האיש שירו לו בראש נפל והדם שלו ניגר על האבן הזאת, או אולי אחת אחרת; לאבנים לא אכפת. החיילים שטפו את הדם שלו במים שהותזו מדליים, הדליים שסוסיהם שתו מהם. הגשם ירד אחרי זמן מה. השלג ירד. פעמונים צלצלו את השעה, את החגים. טנק עצר כשזחליו על האבן הזאת. היה אפשר לחשוב שזה כבר יותיר סימן, דבר ענקי וכבד כמו טנק, אבל האבן לא מסגירה דבר. רק שכל הרגליים היחפות והעטופות לאורך המאות הטביעו בה איזו איכות, עשו אותה לא משיית, בדיוק, אלא רכה, כמו עור מעובד או חי. היא לא מוכתמת, לא מסומנת, לא אכפת לה, אבל יש לה את האיכות הזאת של מה שהחיים הטביעו בו חותם במשך זמן רב. לפיכך זו אבן של עוצמה, שעשויה להתמיר את מי שידרכו עליה.


זה סיפור. היא השתמשה במפתח שלה כדי להיכנס וקראה, “אימא? זו אני, פאנה!”

ואימה, במטבח של הדירה, קראה, “אני כאן”, והן נפגשו והתחבקו בפתח המטבח.

“בואי, בואי!”

“לבוא לאן?”

“זה יום חמישי, אימא!”

“אה,” אמרה ברונה פאבר, ונסוגה לעבר התנור, מחווה בהתגוננות כללית לעבר הסירים, המטליות, הכפות.

“אמרת.”

“אבל כבר כמעט ארבע – “

 “אנחנו יכולות להיות פה בחזרה בשש וחצי.”

“יש לי את כל החומרים של הבחינות לקרוא.”

“את חייבת לבוא, אימא. באמת. את תראי!”

לב של אבן אולי היה יכול לעמוד בפני העיניים הבורקות, השידול, השתלטנות. “בואי,” היא אמרה, והאם באה. אבל רוטנת. “זה בשבילך,” היא אמרה על המדרגות. באוטובוס, היא אמרה את זה שוב. “זה בשבילך. לא בשבילי.”

“מה גורם לך לחשוב ככה?”

ברונה לא ענתה במשך זמן מה, רק התבוננה מבעד לחלון האוטובוס בעיר האפורה החולפת, שמי נובמבר המתים מאחורי הגגות.

“אז תראי,” היא אמרה, “לפני שקאזי, אחי קאזימיר, לפני שהוא נהרג, זה היה הזמן שלי. אז זה היה יכול להיות בשבילי. אבל הייתי צעירה מדי. טפשה מדי. ואז הם הרגו את קאזי.”

“בטעות.”

“זו לא היתה טעות. הם היו במרדף אחרי מישהו שהיה מבריח אנשים מעבר לגבול, ופספסו אותו. אז זה היה כדי…”

 “כדי שיהיה להם משהו לדווח למפקדה.”

ברונה הנהנה. “הוא היה אז בערך בגילך עכשיו,” היא אמרה. האוטובוס נעצר, אנשים עלו, מצטופפים במעבר. “מאז, עשרים ושבע שנים, מאז ועד היום, זה מאוחר מדי. בשבילי. קודם טיפשה מדי, אחר כך מאוחר מדי. עכשיו זה הזמן שלך. אני פספסתי את שלי.”

“את תראי,” סטפנה אמרה, “יש מספיק זמן לכולם.”


זו היסטוריה. חיילים עומדים בשורה לפני הארמון האדמדם, הכמעט חסר חלונות; הרובים שלהם בהיכון. צעירים הולכים על האבנים לעברם, שרים. “מעבר לאפלה הזאת, חירות, מאיר השחר הנצחי שלך!” החיילים יורים ברובים שלהם. הצעירים חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.


זו ביולוגיה.

“איפה לכל הרוחות כולם?”

“זה יום רביעי,” אמר סטפן פאבר, והוסיף, “לעזאזל!” כשהספרות על מסך המחשב קפצו והבהבו. הוא היה לבוש בסוודר וצעיף ומעיל, כי את מעבדת הביולוגיה חימם רק מפזר חום, שעשה קצר במחשב אם שניהם הופעלו באותו זמן.

“יש תוכנות שיכולות לעשות את זה בשני שניות,” הוא אמר, מקיש בעגמומיות במקלדת.

אבלין התקרב והציץ במסך. “מה זה?”

“הספירה המשווה של הRNA. יכולתי לחשב את זה יותר מהר על האצבעות שלי.” אבלין, גבר קירח, חיוור, מטופח וכהה עיניים בן ארבעים, שוטט במעבדה, עלעל חסר מנוחה במקבץ של דיווחים. “קשה לנהל אוניברסיטה בזמן שכל זה קורה,” הוא אמר, “הנחתי שגם אתה תרד לשם.”

פאבר הקליד רצף חדש של ספרות ואמר, “למה?”

“אתה אידיאליסט.”

“באמת?” פאבר נשען אחורנית, וסובב את ראשו מעלה ומטה כדי לשחרר את השרירים. “אני מנסה מאוד לא להיות,” הוא אמר.

“ריאליסטים נולדים, לא נעשים.” הגבר הצעיר יותר התיישב על שרפרף מעבדה ובהה בשולחן המצולק והמוכתם. “זה מתפרק,” הוא אמר.

“אתה חושב ככה? ברצינות?”

אבלין הנהן. “שמעת את הדיווח מפראג.” פאבר הנהן. “שבוע שעבר… השבוע… שנה הבאה – כן. רעידת אדמה. האבנים לא מחזיקות יחד – זה מתפרק – היה בניין, וכעת הוא איננו. היסטוריה נעשתה. אז אני לא מבין למה אתה כאן, לא שם.”

“ברצינות, אתה לא מבין?”

אבלין חייך ואמר, “ברצינות.”

“בסדר.” פאבר נעמד והתחיל לצעוד במעלה ובמורד החדר הארוך בעודו מדבר. הוא היה גבר דק גו ואפור שיער, ותנועות נעריות עזות ומאופקות. “מדע או אקטיביזם. אלף או בית: בְּחַר. נכון? בחירה היא אחריות, נכון? אז בחרתי את האחריות שלי בצורה אחראית. בחרתי במדע, וזנחתי כל פעולה פרט לפעולות של המדע. הפעולות של המדע האחראי. שם בחוץ, הם יכולים לשנות את החוקים; כאן בפנים, הם לא יכולים לשנות את החוקים; כשהם מנסים, אני מתנגד. זו ההתנגדות שלי.”

הוא טפח על הספסל והסתובב. “אני מרצה. ככה אני הולך הלוך וחזור כשאני מרצה. אז. הרקע לבחירה. אני בא מהמחוז הצפון-מזרחי. בשנת חמישים ושש שם, אתה זוכר? סבא שלי, אבא שלי – פעולות תגמול. אז בשנת שישים, באתי הנה, לאוניברסיטה. שישים ושתיים, החבר הכי טוב שלי, האח של אשתי. הלכנו ודיברנו בשוק של הכפר, ואז הוא עצר, הפסיק לדבר, הם ירו בו. סוג של טעות. נכון? הוא היה מוזיקאי. ריאליסט. הרגשתי שאני חייב לו את זה, חייב להם את זה, אתה מבין, לחיות בזהירות, באחריות, לעשות כמיטב יכולתי. מיטב יכולתי היה זה,” והוא החווה על המעבדה, “אני טוב בזה. אז אני ממשיך לנסות להיות ריאליסט. עד כמה שאפשר בנסיבות הנוכחיות, שיש להן פחות ופחות קשר למציאות. אבל אלו רק נסיבות. נסיבות שבהן אני עושה את העבודה שלי כמיטב יכולתי.”

אבלין ישב על השרפרף שלו, ראשו מורכן. כשפאבר סיים, הוא הנהן. אחרי זמן מה הוא אמר, “אבל אני מוכרח לשאול אותך אם זה ריאליסטי להפריד בין הנסיבות, כמו שאתה קורא להן, לבין העבודה.”

“בערך כמו להפריד בין הגוף לבין הנפש,” אמר פאבר. הוא התמתח שוב וחזר אל מקומו שמול המחשב. “אני רוצה לסיים להקליד את הרצף הזה,” הוא אמר, ואז ידיו פנו אל המקלדת ומבטו אל הרשימות שהעתיק. אחרי חמש או שש דקות הוא הפעיל את המדפסת ודיבר מבלי להסתובב. “אתה רציני, ג’יבן? אתה חושב שזה מתפרק?”

“כן. אני חושב שהניסוי נגמר.” המדפסת חרקה והשתעלה, והם הגבירו את קולותיהם מעל הרעש.

“כאן, אתה מתכוון.”

“כאן, ובכל מקום. הם מבינים את זה, שם בכיכר רוח’. רד לשם. אתה תראה. שמחה גדולה כזאת יכולה להיות רק עם מותו של רודן, או עם מפלתה של תקווה גדולה.”

“או שניהם יחד.”

“או שניהם יחד,” הסכים אבלין. הנייר נתקע במדפסת, ופאבר פתח את המכונה כדי לשחרר אותו. ידו רעדה. אבלין, קריר ומטופח, ידיו מאחורי גבו, ניגש, התבונן, שלח יד, התיר את הפינה שנתקעה.

“בקרוב,” הוא אמר, “יהיה לנו איי-בי-אם. מקטושין. מה שאנחנו מייחלים לו.”

“מקינטוש,” אמר פאבר.

“אפשר לעשות הכל בשתי שניות.” פאבר איתחל את המדפסת והביט סביבו. “תשמע, בעיקרון – “

עיניו של אבלין ברקו בברק מוזר, כאילו הן מלאות דמעות. הוא הניד בראשו. “כל כך הרבה תלוי בנסיבות,” הוא אמר.


זה מפתח. הוא נועל ופותח דלת, את הדלת של דירה 2א בבניין שברחוב פראדינאסטרדה 43 ברובע הצפוני הישן של העיר קראסנוי. זו דירה מעוררת קנאה, היות שיש בה מטבח עם סירים, מטליות, כפות וכל מה שצריך, ושני חדרי שינה, שאחד מהם משמש כעת כסלון, עם כסאות, ספרים, ניירות וכל מה שצריך, כמו גם חלון שמשקיף, בין בניינים אחרים, על פיסה מנהר המולסן. כרגע הנהר אפור כעופרת, והעצים שנישאים מעליו – עירומים ושחורים. הדירה חשוכה וריקה. כשעזבו, ברונה פאבר נעלה את הדלת ושמטה את המפתח, שתלוי על טבעת מתכת יחד עם המפתח לשולחנה בתיכון והמפתח לדירתה של אחותה בנדיקה ברובע טראספיוב, לתוך תיק יד קטן דמוי עור, מתקלף בקצוות, וטרקה את התיק. לבתה של ברונה, סטפנה, יש עותק של המפתח בכיס הג’ינס שלה, קשור לחתיכת כבל קלוע יחד עם המפתח לארון בחדר שלה בבניין מעונות 7 באוניברסיטת קראסנוי, שם היא לומדת במחלקה לספרות אורסינית וסלאבית, כותבת דוקטורט בשירה רומנטית מוקדמת. היא לעולם אינה נועלת את הארון. שתי הנשים הולכות שלושה בלוקים במורד רחוב פראדינאסטרדה, ומחכות כמה דקות בפינה לאוטובוס מספר 18, שנוסע על שדרות סטאנטרה מצפון קראסנוי לכיוון מרכז העיר.

בתוך הפנים הגדוש של תיק היד והחמימות הצפופה של כיס הג’ינס, המפתח והעותק שלו דוממים, שקטים, שכוחים. כל מה שמפתח יכול לעשות הוא לנעול ולפתוח את הדלת שלו; זה כל התפקיד שלו, כל המשמעות. יש לו אחריות אבל אין לו זכויות. הוא יכול לנעול או לפתוח. הוא יכול להימצא, או להיות מושלך.


זו היסטוריה. פעם אחת לפני שנים רבות, בשנת 1830, בשנת 1848, בשנת 1866, בשנת 1918, בשנת 1947, בשנת 1956, אבנים עפו. אבנים עפו באוויר כמו יונים, ולבבות גם; ללבבות היו כנפיים. אלו היו השנים שבהן האבנים עפו, הלבבות פרשו כנפיים, הקולות הצעירים שרו. החיילים הרימו את החניתות שלהם למצב הכן, החיילים כיוונו את הרובים שלהם, החיילים טענו את מכונות היריה שלהם. הם היו צעירים, החיילים. הם ירו. האבנים צנחו לארץ, היונים נפלו. יש אבן שנקראת דם-היונה, סוג של אבן אודם. האבנים האדומות מכיכר רוח’ מעולם לא היו אבני אודם; כשהתיזו עליהם דלי מים או כשהגשם ירד הם נעשו שוב אפורות, אבנים פשוטות ואפורות כעופרת. רק מדי פעם, בשנים מסויימות, הן עפו באוויר, והפכו לאבני אודם.


זה אוטובוס. בהחלט לא משהו מהאגדות, לא משהו רומנטי; משהו ריאליסטי בהחלט; אם כי במובן מסוים, בעיקרון, למעשה, הוא אידיאליסטי להפליא. אוטובוס עירוני, מלא באנשים, ברחוב עירוני במרכז אירופה באחר צהריים של נובמבר, והוא תקוע. מה עכשיו? הו, אלוהים. הו, לא. אבל לא, הוא לא תקוע; המנוע, הפלא ופלא, לא התקלקל; הוא פשוט לא יכול לנסוע הלאה. למה לא? כי יש אוטובוס אחר שעצר לפניו, ועוד אחד שעצר לפני האוטובוס הקודם בצומת, ונראה שהכל נעצר. אף אחד באוטובוס הזה לא שמע את המילה פקק, שמה של מחלה אקזוטית של המערב המסתורי. אין מספיק מכוניות פרטיות בקראסנוי כדי ליצור פקק, אפילו לו ידעו מה זה. יש כמה מכוניות, והרבה אוטובוסים מתנשפים, אידיאליסטיים, אבל הדבר היחיד שיש בקראסנוי בכמות מספיק כדי לעצור את זרם התנועה הוא אנשים. יש כאן סוג של משוואה, שהוכחה באמצעות ניסויים שנערכו במשך שנים רבות, אולי לא ברוח אובייקטיבית ומדעית לחלוטין, ובכל זאת הולידו תוצאה מתועדת היטב, שאוששה שוב ושוב: אין מספיק אנשים בעיר הזאת כדי לעצור טנק. אפילו בערים גדולות בהרבה ממנה, כך הוכיחו הדגמות משכנעות נוספות, חלקן ממש מן הזמן האחרון, אין מספיק אנשים כדי לעצור טנק. אבל יש מספיק אנשים בעיר הזאת כדי לעצור אוטובוס, וכך הם אכן עושים. לא בכך שהם משליכים את עצמם לפניו, מנופפים שלטים או שרים שירים על השחר הנצחי של החירות, אלא פשוט בכך שהם נמצאים ברחוב וחוסמים לאוטובוס את הדרך, בהנחה שנהג האוטובוס לא אומן ברצח או בהתאבדות, ועל בסיס אותה הנחה – שעל בסיסה ניצבות או נופלות כל הערים באשר הן – הם גם חוסמים את הדרך לכל שאר האוטובוסים ולכל המכוניות וגם אחד לשני, ככה שאף אחד לא ממש מתקדם לשום מקום, במובן הפיזי של המילה.

“מכאן נצטרך ללכת ברגל,” אמרה סטפנה, ואימה לפתה את תיק היד דמוי העור שלה.

“אוי לא, פאנה, אנחנו לא יכולות. תסתכלי על הצפיפות הזאת! מה הם – האם הם – “

“זה יום חמישי, גברת,” אמר איש גדול, אדום פנים ומחייך שעמד קצת מאחוריהן במעבר. כולם ירדו מהאוטובוס, נדחפים ומדברים.

“אתמול הצלחתי להגיע ארבעה רחובות יותר קרוב,” אמרה אישה בזעף. והאיש אדום הפנים אמר, “אה, אבל זה יום חמישי.”

“חמש עשרה אלף בפעם שעברה,” אמר מישהו. ומישהי אחרת אמרה, “חמישים, חמישים אלף היום!”

“בחיים לא נצליח להתקרב לכיכר. לא נראה לי שאנחנו צריכות לנסות,” אמרה ברונה לבתה כששתיהן נדחקו לתוך הקהל שמחוץ לדלת האוטובוס.

“תישארי איתי, אל תעזבי ואל תדאגי,” אמרה הדוקטורנטית לשירה רומנטית מוקדמת, שהיתה צעירה גבוהה ונחושה, והיא לקחה את ידה של אימה באחיזה איתנה. “זה לא באמת משנה לאן נגיע, אבל יהיה כיף אם תוכלי לראות את הכיכר. בואי ננסה. בואי נעבור מאחורי הדואר.”

מסביבן כולם ניסו ללכת לאותו כיוון. סטפנה וברונה חצו רחוב אחד באמצעות הדיפות ודחיפות עדינות ועצירות לסירוגין, ואז פנו נגד הזרם, ירדו בסמטה ריקה כמעט, חצו את הכיכר המרוצפת שמאחורי משרד הדואר המרכזי והצטרפו שוב אל קהל צפוף אפילו יותר שנע לאיטו במורד רחוב רחב ומבין הבניינים. “שם, שם הארמון, רואה!” אמרה סטפנה, שהיתה גבוהה יותר ולכן יכלה לראות אותו. “זה הכי רחוק שנוכל להגיע, חוץ מאשר באוסמוזה.” הן ניסו אוסמוזה, אבל זה חייב אותן לעזוב ידיים וברונה לא אהבה את זה. “זה מספיק רחוק, זה בסדר כאן,” היא אמרה שוב ושוב. “אני רואה הכל. לא יקרה כלום, נכון? אני מתכוונת, מישהו ינאם?” לא לזה היא התכוונה, אבל היא לא רצתה לבייש את בתה בפחדים שלה – את בתה שעוד לא נולדה כשהרחובות הפכו לאבני אודם. והיא דיברה בשקט כי, למרות שכל כך הרבה אנשים עמדו שם דחוקים ונדחקו לעבר כיכר רוח’, הם לא הרעישו. הם דיברו זה עם זה בקולות רגילים, שקטים. רק מדי פעם מישהו למטה, בצד הקרוב אל הארמון, צעק שֵׁם, ואז קולות רבים אחרים חזרו על השם הזה, נאספים ומתגלגלים ואז מתרסקים, כמו גל נשבר. ואז הם שקטו שוב, מרחב גדול וממלמל, כמו הים בין גלים גדולים.

פנסי הרחובות נדלקו. כיכר רוח’ הוארה בדלילות על ידי פנסי רחוב גבוהים ישנים מברזל יצוק, כל אחד מהם נושא זוג מנורות עגולות, שהפיצו אור רך גבוה באוויר. בתוך האור השקט הזה, שהשמיים האפילו כנגדו, נישאו פתיתי שלג זעירים, יבשים.

הפתיתים נמסו לטיפות על שערה הקצר והכהה של סטפנה, ועל הצעיף שברונה קשרה מעל שערה הקצר והבהיר כדי להגן על האוזניים מהקור. כשסטפנה נעצרה לבסוף ברונה הזדקפה ככל יכולתה, וכיוון שהן ניצבו בקצה הגבוה של הכיכר, מול בית החולים הציבורי הישן, ברונה יכלה במאמץ מסוים לראות את הקהל הגדול שלפניהן, פנים על גבי פנים, כמו פתיתי שלג, לאין מספר. היא ראתה את הערב מאפיל, את השלג יורד, ואין דרך החוצה, אין דרך הביתה. היא היתה אבודה ביער. הארמון, על חלונותיו המוארים המעטים שהבהיקו עמומות מעל הקהל, ניצב דומם. אין יוצא ואין בא. זה היה מושב השלטון; הוא החזיק את הכוח. הוא היה תחנת הכוח, אבקת השריפה, הפצצה. במשך שנים, במשך מאות, הכוח נדחס לתוך הקירות האדמדמים העתיקים של הארמון, נארץ ונדחף לתוכם, כך שעכשיו, אם הוא יתפוצץ, הוא יתפרק לגמרי, באלימות מבהילה, ויתיז רסיסי אבן חדים לכל עבר; וכאן באור הדמדומים, במרחב הפתוח, לא היו אלא פנים רכים ועיניים בורקות, חזות ובטנים וירכיים רכות, מוגנות בפיסות בד ותו לא. היא השפילה מבט אל רגליה שעל המדרכה. הן היו קפואות. היא הרגישה קפואה, אבודה, בודדה עד דמעות. היא חשקה לסת וחשקה שפתיים ועמדה בנחישות על רגליה הקפואות מעל האבן הקפואה. צליל נשמע, מזדמן, מזדהר, עדין, כמו פתיתי השלג. הקהל היה עכשיו דומם למדי, נסחף על גלי מלמולים מצטחקים, ומבעד לדממה דינדן לסירוגין הצליל הקטן, הכסוף.

“מה זה?” שאלה ברונה, מתחילה לחייך. “למה כולם עושים את זה?”


זו ישיבת ועדה. לא היית רוצה שאתאר ישיבת ועדה, נכון? הישיבה נפתחת כרגיל כרגיל ביום שישי באחת עשרה בבוקר, במרתף הבניין של מדעי הכלכלה. אבל ביום שישי באחת עשרה בלילה הישיבה עדיין בעיצומה, ויש לה הרבה צופים, כמה מיליונים למעשה, הודות לנוכרי אחד עם מצלמה, מצלמת טלוויזיה ולה זרבובית ארוכה, זרבובית בעלת עין אחת שנועצת מבט ושותה את מה שהיא רואה. הצלם מתמקד במשך זמן רב בנערה הגבוהה וכהת השיער, שטוענת ברהיטות רבה כל כך בזכותה של החלטה מסויימת, שנוגעת בהבאתו של איש מסויים בחזרה אל עיר הבירה. אבל מיליוני הצופים בבית לא יבינו את הטיעון שלה, שמנוסח בשפתה המוזרה ולא מתורגם עבורם. הם ידעו רק איך זרבובית העין של המצלמה השתהתה על פניה הצעירים ושתתה אותם.


זה סיפור אהבה. שעתיים מאוחר יותר, הצלם כבר עזב מזמן, אבל הישיבה היתה עדיין בעיצומה.

“לא, תקשיבו,” היא אמרה, “ברצינות, זה בדיוק הרגע שבו הבגידה תמיד מתרחשת. בחירות חופשיות, כן, בטח; אבל אם לא נראה עכשיו גם מעבר לזה, מתי כן נראה? ומי יעשה את זה? אנחנו ארץ, או שאנחנו מדינת חסות שמחליפה פטרונים?”

“צריך ללכת צעד צעד, לבסס – “

“כשהסכר נפרץ? צריך לרכוב על הזרמים! בבת אחת!”

“העניין הוא לבחור את הכיוון – “

“בדיוק, לבחור כיוון. לא לשבת בחיבוק ידיים ולתת לאירועים לסחוף אותך.”

“אבל כל האירועים סוחפים לכיוון אחד.”

“לאותו כיוון כמו תמיד. אחורה! חכו ותראו!”

“סוחפים לאן, אל תלות במערב במקום במזרח, כמו שפאנה אמרה?”

“תלות היא בלתי נמנעת – זה עניין של התמקמות מחודשת במערך הכוחות, לא כיבוש – “

“כיבוש ועוד איך! הכיבוש של הכסף, המטריאליזם, השווקים שלהם, הערכים שלהם. לא באמת נראה לך שנצליח להחזיק מעמד מולם, נכון? מהו צדק חברתי מול טלוויזיה צבעונית? זה קרב אבוד מראש. אז איפה אנחנו עומדים?”

“איפה שעמדנו תמיד. בעמדה בלתי אפשרית לחלוטין.”

“הוא צודק. ברצינות, אנחנו בדיוק איפה שהיינו תמיד. רק אנחנו. האחרים לא. הם הדביקו אותנו לרגע, לרגע הזה, ולכן אנחנו יכולים לפעול. העמדה הבלתי אפשרית היא המרכז של הכוח. עכשיו. עכשיו הזמן שבו אנחנו יכולים לפעול.”

“כדי למנוע את תהליך ההתטלווזות? איך? הסכר נשבר! תיכף יתחיל שיטפון של מותרות. ואנחנו נטבע בהם.”

“לא אם נבסס את הכיוון, את הכיוון הנכון, ממש עכשיו – “

“אבל רג’ יקשיב לנו? למה אנחנו חוזרים אחורה כשאנחנו צריכים לנוע קדימה? אם אנחנו – “

“אנחנו צריכים לבסס – “

“לא! אנחנו צריכים לפעול! אפשר לבסס את החירות רק ברגע של החירות – “

כולם צעקו בבת אחת בקולותיהם הצרודים, העייפים. מזה ימים, מזה שבועות, הם לא הפסיקו לדבר ולהקשיב ולשתות קפה גרוע ולחיות על אהבה. כן, אהבה; המריבות האלו הן מריבות של נאהבים. ההשתדלות שלו, הזעם שלה, באים מאהבה. זה תמיד היה מאהבה. זו הסיבה שזרבובית המצלמה באה להציץ ולשתות במרתף המלוכלך הזה שהנאהבים נפגשים בו. המצלמה משתוקקת לאהבה, לראות אהבה; כי כשאין לך את הדבר האמיתי, אפשר לראות אותו בטלוויזיה, ואחרי זמן מה לא להבדיל עוד בין הדבר האמיתי לבין הדימויים על המסך הקטן, שבו, כמו שהוא אמר, אפשר לעשות הכל בשתי שניות. אבל האוהבים יודעים. הם יודעים מה ההבדל.


זו אגדה, וברור לך שבאגדה, אחרי שנאמר שהם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה, אין אחרי. הכישוף הרע סולק; המשרת הנאמן קיבל כתגמול את מחצית הממלכה; המלך שלט בממלכה היטב ולאורך זמן. אני מבקשת ממך לזכור את הרגע של הבגידה ולא לשאול שאלות. לא לשאול האם השדות המורעלים שבו והתכסו חיטה. לא לשאול אם עלי היערות הוריקו באביב ההוא. לא לשאול מה בת המלך קיבלה כתגמול. לזכור את המעשייה על קוסצ’יי בן האלמוות, שהחביא את חייו בתוך מחט, ואת המחט בתוך ביצה, ואת הביצה בתוך ברבור, ואת הברבור בתוך נשר, ואת הנשר בתוך זאב, ואת הזאב בתוך ארמון שחומותיו נבנו מאבנים של עוצמה. כישוף בתוך כישוף! אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהביצה ההיא שמחזיקה את המחט שחייבת להישבר כדי שקוסצ’יי בן האלמוות יוכל למות. וכך האגדה מגיעה אל סופה. אלפים רבים של אנשים עמדו על המדרכה המשופעת מול הארמון. שלג נצנץ באוויר, והאנשים שרו. הם שרו את השיר הישן ההוא, ברור לך איזה, השיר שיש בו מילים כמו ‘אדמה’, ‘אהבה’, ‘חופש’ בשפה הראשונה שהכרת, השיר שמילותיו מעיפות אבנים באוויר, עוצרות טנקים, משנות את העולם, כשהוא מושר בפי האנשים הנכונים, ברגע הנכון, אחרי שמספיק אנשים מתו כיוון ששרו אותו. אלף דלתות נפתחו בקירות הארמון. החיילים הניחו את נשקם והצטרפו אל השירה. הכישוף הרע נשבר. המלך הטוב חזר אל ממלכתו, והאנשים רקדו מרוב אושר ברחובות העיר.

ואנחנו לא שואלים מה קרה אחר כך. אבל אנחנו יכולים לספר את הסיפור מחדש, לספר את הסיפור שוב ושוב, עד שנספר אותו כמו שצריך.


“הבת שלי בוועדה של מועצת הפעולה של הסטודנטים,” אמר סטפן פאבר לשכנו פלורנס אסקה, בעודם עומדים יחד בתור למאפייה בפראדינאסטרדה. היתה מורכבות בקולו.

“אני יודע. ראיתי אותה בטלוויזיה,” אמר אסקה.

“היא אומרת שהם החליטו שהדרך היחידה לאפשר חילופים אמינים ומיידיים היא להחזיר את רג’. הם חושבים שהצבא יסכים לקבל אותו.”

הם דשדשו צעד קדימה.

אסקה, איש זקן עם פנים חומות וקשות ועיניים צרות, שרבב את שפתיו והרהר בכך.

“היית במשטר של רג’,” אמר פאבר. אסקה הנהן. “שר החינוך לשבוע,” הוא אמר, והשמיע צליל כמו נביחה של כלב ים – אוופ! – אולי צחוק, אולי שיעול.

“אתה חושב שיש לו סיכוי לעשות את זה?”

אסקה הידק את הצעיף המרופט שלו לצווארו ואמר, “תראה, רג’ לא טיפש. אבל הוא זקן. מה עם המדען ההוא, איך קוראים לו, הפיזיקאי?”

“רושוי. היא אומרת שהתוכנית שלהם היא להביא קודם את רג’, בשביל החילופים, בשביל הסמליות, הקשר לחמישים-ושש. ואם הוא ישרוד, רושוי יהיה המועמד שלהם בבחירות.”

“החלום הגדול של הבחירות…” הם דשדשו קדימה שוב. עכשיו הם ניצבו מול חלון המאפייה, רק שמונה או עשרה אנשים בינם לבין הדלת.

“למה הם מביאים את האיש הזקן?” שאל האיש הזקן. “הצעירים והצעירות האלה, למה לכל הרוחות הם רוצים אותנו שוב?”

“אני לא יודע,” אמר פאבר. “אני כל הזמן חושב שהם יודעים מה הם עושים. היא הביאה אותי לשם, אתה יודע, גרמה לי לבוא לאחת הישיבות שלהם. היא באה למעבדה – קדימה, תעזוב את זה ובוא אחריי! באתי. בלי שאלות. היא בשליטה. כולם, בני עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, הם בשליטה. בכוח. מחפשים מבנה, סדר. אבל מאוד ברורים: אלימות היא תבוסה, בעיניהם, אלימות היא אובדן של אפשרויות. הם בטוחים בעצמם לגמרי ונבערים לחלוטין. כמו האביב – כמו הטליים באביב. הם מעולם לא עשו שום דבר, והם יודעים בדיוק מה לעשות.”

“סטפן,” אמרה אשתו, ברונה, שניצבה לצידו מזה כמה משפטים, “אתה מרצה. שלום, יקירי. שלום, פלורנס, כרגע ראיתי את מרגריטה בשוק, עמדנו יחד בתור לכרובים. אני בדרך למרכז, סטפן. אחזור, לא יודעת, בטח אחרי שבע.”

“שוב?” הוא שאל. ואילו אסקה שאל, “בדרך למרכז?”

“זה יום חמישי,” אמרה ברונה. והיא הוציאה את המפתחות מתיק היד שלה, את שני מפתחות הדירות ומפתח השולחן, וטלטלה אותם באוויר מול פניהם של הגברים, יוצרת צליל דינדון כסוף. היא חייכה.

“אני אבוא,” אמר סטפן פאבר.

“אוופ! אוופ!” ביטא אסקה. “לעזאזל, גם אני אבוא. וכי על הלחם לבדו יחיה האדם?”

“מרגריטה לא תדאג איפה אתה?” שאלה ברונה כששלושתם עזבו את התור למאפייה ופנו לעבר תחנת האוטובוס.

“זו הבעיה עם נשים,” אמר האיש הזקן. “הן דואגות שהיא תדאג. כן, היא תדאג. ואתם דואגים לבת שלכם, לא?”

“כן,” אמר סטפן, “אני דואג לה.”

“לא,” אמרה ברונה, “אני לא דואגת. אני מפחדת ממנה, אני מפחדת עליה, אני מכבדת אותה. היא נתנה לי את המפתחות.” היא הידקה את תיק היד דמוי העור שלה חזק מתחת לזרוע בעודם ממשיכים ללכת.


זו האמת. הם עמדו על האבנים בשלג הקל היורד והקשיבו לצליל הכסוף הרועד של אלפי מפתחות באוויר, פותחים פתח. היה היתה פעם, או הווה, או תהיה.


0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *