אינטגרציה

אני שמה לב שהרבה מהזמן התודעה שלי מתנודדת בין שתי צורות משלימות של אי שפיות. האחת היא חוויה של יאוש עמוק, חוסר אונים בלתי מתפשר: הכל רע, הכל חסום, הכל בלתי אפשרי; אפשר לדמיין את הטוב אבל אין סיכוי לחצות את המרחק האינסופי מכאן לשם ולהגיע אליו, לממש אותו; אולי הוא מעולם לא היה באמת אפשרי, ואולי הוא כן היה אפשרי פעם, אבל משהו השתבש במהלך השנים, לאורך הדרך, ועכשיו כבר מאוחר מדי, עכשיו אני כבר עמוק מדי בדרך ללא מוצא. ואילו הצורה השניה של אי שפיות היא החוויה שהכל בסדר, הכל טוב, מה הבעיה, אני חיה את חיי ועושה את העבודה שלי. מתוך החוויה הזאת אני יכולה להיזכר, אפילו להזכיר לעצמי בכוונה, את הדברים הרעים שהחוויה הראשונה מבועתת מהם, אבל גם אז אני לא מרגישה אותם, הם לא נהפכים לחלק מהמציאות הפנימית שלי, לא נוגעים בי בשום צורה. ברור לי שלא יכול לקרות לי שום דבר רע, הטילים לא יפלו עלי, הבריונים לא יירו בי; הרע לא ממשי בשבילי, לא באמת, ומי שהרע כן ממשי בשבילם, מי שעושים אותו או חווים אותו, נעשים מתוך כך גם הם לא ממשיים בשבילי, כמו הרע עצמו.

אלה שתי חוויות הפוכות אבל יש גם הרבה נקודות דמיון ביניהן:

שתיהן חוויות שנולדות מתוך המציאות הפוליטית הנוכחית, אבל בדרך כלל לא רואות את זה ישירות, לא עוסקות בזה ישירות. להפך, שתיהן מאופיינות בעיסוק-יתר בעצמי, אם כי לא בדיוק באותו אופן. הראשונה נוטה לראות את העצמי כמוקד הבעיה, זה שאשם בשיבוש הגדול והבלתי-ניתן לפיתרון. השניה לעומתה נוטה לראות את העצמי והחיים הפרטיים בתור פיתרון, מקום מקלט ממה שמקולקל. כל אחת מהן יכולה לראות את הטעות של השניה: השניה רואה שהשיבוש הוא לא רק אצלי, לא רק באשמתי, הוא במציאות הפוליטית שאני מתהווה בתוכה. והראשונה רואה שאי-אפשר באמת להפוך את החיים הפרטיים למקלט ממנו.

שתיהן דומות גם בזה: כל אחת מהן נוטה, לא בלי מידה של צדק, לתפוס את האחרת כלא-שפויה, ואת עצמה כהתגלמות השפיות, כראייה צלולה ונכוחה (סוף סוף!) של המציאות כמו שהיא.

וגם: שתיהן מכילות מרכיב רגשי מובהק ולצידו מרכיב חשיבתי, נטיה לסוג מסוים של חשיבה והסתכלות על העולם; וכל אחת מהן נוטה להבין את הרגש שמלווה אותה בתור תוצר טבעי ובלתי נמנע של החשיבה (הנכוחה) שמאפיינת אותה, בעוד שמבחוץ קל יותר לראות את הסיבתיות בכיוון ההפוך, את המחשבות שעולות בתוך כל אחת משתי הצורות כביטויים או סימפטומים של הרגש היסודי שמאפיין אותה. זה יכול להועיל לפעמים, ההסתכלות החיצונית הזאת, כדי להשתחרר מהיאחזות והזדהות המחשבות האלה. וזה יכול גם להועיל דווקא לאמץ את נקודת המבט שלהן על עצמן, את ההגדרה העצמית שלהן על פי מה שכל אחת מהן רואה, ולשאול מה כל אחת מהן רואה.

ולבסוף: את שתיהן גם אפשר ומתבקש לסווג, באחת מבין כמה שפות פסיכולוגיות פופולריות, כצורות משלימות של סטיה מנורמה בסיסית של היות-בטוב. אפשר למשל לסווג את הראשונה כעוררות-יתר ואת השניה כתת-עוררות, או את הראשונה כחרדתית ואת השניה כהימנעותית. ושוב, יש בזה טעם אבל זה לא הכיוון שאני רוצה לקחת כאן. אולי פחות מדבר אלי כרגע הדימוי המובלע/מפורש בהמשגות כאלה, ולא רק בהן כמובן אלא גם אצל הבודהה או אריסטו והרמב”ם, של הטוב כדרך האמצע, האיזון שצריך למצוא בין שתי הקיצונויות. לעומת זאת, דימוי אחר של וול-ביאינג נפשי שמדבר אלי יותר מזה זמן רב, לפחות מאז ששמעתי לפני שנה או שנתיים את הפודקאסט המצוין והמרתק של איתי קנדר “מדוע ואיך אנשים משתגעים”, הוא הדימוי של הטוב או השפיות כאינטגרציה בין חוויות חלקיות שונות וסותרות, שכל אחת מהן היא בלתי-שפויה כשלעצמה.

“מדוע ואיך אנשים משתגעים” הוא ניסיון להנגיש לקהל הרחב את הגישה של ר”ד לאינג להבנה של פסיכוזה, ובעקבותיו התחלתי לקרוא גם את ספרו המפותל אך המעניין של לאינג The Divided Self (תורגם לעברית בכותרת העצמי החצוי), אם כי נטשתי אותו באמצע כשהמלחמה התחילה. התפיסה של לאינג/קנדר כמו שאני מבינה אותה (אני לא אנסה לזכור בדיוק מה הגיע ממי) רואה פסיכוזה כתוצאה של פיצול מתמשך בנפש, וליתר דיוק סוג מסוים של פיצול, שנגרם לעתים קרובות בעקבות טראומה: אופן-קיום שבו העצמי הפנימי מתקיים וווה את עצמו כנפרד מהעולם החיצוני, לא מסוגל להיות מושפע ממנו או להשפיע עליו. יש עצמי חיצוני שדואג למגע-ומשא עם העולם, ויש עצמי פנימי שחי בבידוד מוחלט מן העולם ומן העצמי החיצוני, לבדו בין דמיונותיו, שבמסגרתם הוא יכול לחוות את עצמו כלא-כלום או הכול, אימפוטנטי או אומניפוטנטי. אפשר לחיות במצב הזה שנים בלי להיות “פסיכוטי”, כשמה שמופיע בעקביות בעולם הוא העצמי החיצוני המתפקד; התפרצות הפסיכוזה לפי לאינג/קנדר היא דווקא רגע של ניסיון לעשות אינטגרציה, הרגע שבו העצמי הפנימי מנסה לפרוץ החוצה וכן לייצר מגע עם העולם.

לאינג מושפע מוויניקוט, שכתב באופן דומה על הפיצול שיכול להיווצר בין עצמי אמיתי ועצמי כוזב, ויש רגעים שמשתמע מהכתיבה של לאינג שגם אצלו העצמי הפנימי הוא אמיתי והחיצוני כוזב. אבל ברגעים אחרים, מעניינים יותר מבחינתי, משתמע שהאמת היא בחיבור ביניהם והכזב הוא בניתוק שלהם זה מזה. אצל קנדר יש דגש על הזווית הזאת, ועל כך שהריפוי האמיתי והעמוק לפסיכוזה הוא לא בלהצליח לדחוף את העצמי הפנימי המבהיל שעולה בחזרה לאפלה שהוא בא ממנה, או חלילה להרוג אותו, כדי להשליט מחדש את העצמי החיצוני המתפקד – כפי שהרבה מהטיפולים הפסיכיאטריים המקובלים לפסיכוזה מנסים לעשות – אלא להפך, בתהליך של אינטגרציה עמוקה, חופשית ויצירתית בין עצמי פנימי ועצמי חיצוני.

לא חוויתי פסיכוזה מהסוג שלאינג וקנדר מדברים עליו, אבל הגישה וההמשגה שלהם מדברות אלי מאוד, ולפני שנה או שנתיים, כשהקשבתי לפודקסט, חשבתי שאפשר להשתמש בו גם כדי לתאר היבט חשוב של החוויה הדיכאונית* שכן חוויתי לא מעט, ושלא שמעתי מתואר בצורה שאני מזדהה איתה במקומות אחרים: איזושהי תחושה פרדוקסלית של חירות ואותנטיות שמלווה בשבילי את השקיעה במה שמכונה דיכאון. בעקבות לאינג/קנדר ניסחתי אותה אז לעצמי כך: אולי החוויה הדכאונית מופיעה כשהעצמי הפנימי מתייאש מהאפשרות להתממש בעולם החיצוני, להיות במגע מיטיב עם העולם החיצוני, ומחליט לוותר על הניסיון הכושל/העמדת הפנים, נותן לעצמו פטור מכל זה, מתנתק מן החוץ; ואולי החוויה המאנית*, המוכרת לי אף היא, היא המצב המשלים שבו נדמה שאין שום הבדל או מרווח בין פנים וחוץ, שהם אחד; ואם כן אולי אפשר לתאר את חוויית הוול-ביאינג הנפשי, שגם אותה אני מכירה, זו שאינה דכאונית ואינה מאנית, כמצב של אי-שניות (non-duality) בין העצמי החיצוני והפנימי, דהיינו, חוויה שלהם כלא בדיוק אחד (זה מוניזם), וגם לא בדיוק שניים שקיימים עצמאית ובנפרד זה מזה (זו דואליות), אלא כהתהוות הדדית בלתי פוסקת שבו מה שבפנים מושפע כל הזמן ממה שמגיע מבחוץ, ולהפך. זה היעד של תהליך האינטגרציה או הריפוי.

*

אלו בתמצית המחשבות שהיו לי בהשראת לאינג/קנדר לפני שנה. (כתבתי עליהן גם אז אבל לא פרסמתי, לא היה לי את הסבסטק כמרחב לאינטגרציה של [ההיבט הזה של] עצמי פנימי וחיצוני.) אבל שתי צורות האי-שפיות שאני רוצה לנסות לחשוב עליהן עכשיו, כי נדמה לי שבהחלט לא רק אני לוקה בהן בתקופה הזאת, הן לא בדיוק החוויה הדכאונית* והחוויה המאנית* שהתעסקתי בהן אז, למרות שהן מקבילות במידת מה. החוויה הדכאונית והמאנית קשורות בראש ובראשונה בחיים האישיים, בחוויה הישירה שלי של מגע או העדר-מגע בתוך מערכות היחסים הבינאישיות עם אנשים בחיי. ואילו שתי צורות האי-שפיות שהתחלתי מהן קשורות בראש ובראשונה, נדמה לי, גם אם הן לא יודעות את זה על עצמה, בשאלת היחס בין החיים הפרטיים לבין המציאות הפוליטית הרחבה יותר, בחוויה שלי את עצמי כחלק משלם אנושי גדול ממני בסדר גודל, שאותו אני גם לא יכולה לפגוש ישירות באופן שאני יכולה לפגוש ישירות אדם אחר.

אם אפשר לומר שהחוויה הפסיכוזה (ואולי החוויה הדכאונית והמאנית) קשורה לשאלת הנפרדות או האי-נפרדות בין העצמי הפנימי והחיצוני, והשפיות היא הבנה וחוויה של אי-שניות ביניהם, הרי שנדמה לי שצורות האי-שפיות שאני מתארת כאן קשורות לשאלת הנפרדות או האי-נפרדות בין החיים הפרטיים לבין המציאות הפוליטית, והשפיות בהקשר הזה היא הבנה וחוויה של אי-שניות ביניהן. כלומר, שוב: לא התכה של שתי המציאויות האלה לדבר אחד, התכה שיכולה לקרות בחוויה הנפשית-הפנימית או גם במציאות החומרית בנסיבות אלימות שרומסות את החיים הפרטיים; וגם לא הפרדה שלהן זו מזו לשני דברים נפרדים ועצמאיים זה מזה, כך שהפוליטי לא באמת ממשי ורלוונטי לחיים שלי, ואם בכלל אני במגע איתו אני יכולה לנוע בינו לבין החיים שלי כשתי ספירות נפרדות; לא זה ולא זה, אלא האפשרות לאינטגרציה עמוקה, חופשית ויצירתית בין הספירה של החיים הפרטיים לספירה של החיים הפוליטיים.

זה לא דבר קל לעשות, אולי במיוחד לא מתוך המציאות הפוליטית שאנחנו נמצאות בה. זה גם לא דבר שאפשר לעשות אחת ולתמיד ושיישאר עשוי. יותר כמו האריג שפנלופה טווה כל יום ופורמת כל לילה, אילו זו לא היתה היא אלא כל איתקה שפורמת לה את האריג כל לילה (אולי במובן מסוים זה אכן מה שקורה גם בסיפור שלה).

(ברומן הראשון שלי, “הלא בלתי אפשרי”, שנכתב והתפרסם לפני שנים רבות, הדמות שביני לביני הכי אהבתי והזדהיתי איתה היא הדמות של בעלה של הגיבורה, מאיר. מאיר, בגיל שש עשרה, כשהוא עדיין נער דתי, חולם חלום. בחלום הוא נמצא על חוף הים, ופתאום רואה את השמיים והים נפרדים זה מזה בקו האופק, וברווח ביניהם מופיע אלוהים, ומזמין אותו לשאול שאלה, כל שאלה שירצה. מאיר שואל מה המשימה הגדולה שיש לו לעשות בחיים (כרגע? או בכלל? לא זוכרת). ואלוהים עונה לו במילה אחת: לתפור.)

*

בעצם כל זה נועד להיות רק ההקדמה, את הפוסט עצמו התכוונתי להקדיש לכמה מרחבים שמתקיימים בחיי כרגע ומאפשרים, כל אחד בדרך מסוימת ובמידה מסויימת, את מלאכת האריגה הזאת של האי-שניות שהיא לא התכה ולא הפרדה בין הפרטי והפוליטי: מטריצות חלימה חברתית, ולימודי ערבית, ונוכחות מגינה בדיר איסתיא, ואולי גם הקומונה הרב דורית שנוצרה פה בבית שאני חיה בו בזמן המלחמה ואולי גם עוד כמה דברים. אבל כמובן שההקדמה התארכה משחשבתי ועכשיו אני צריכה להפסיק לכתוב וללכת לעשות דברים אחרים, והפוסט הזה צריך לעלות עוד פחות משלוש שעות. אבל אולי בכל מקרה זה מקום טוב לעצור בו: לא בתשובות שהן תמיד חלקיות, ואולי גם תמיד כוזבות במידה מסוימת, אלא בשאלה עצמה. מה מאפשר לי, לך, לנו את האינטגרציה הזאת? מה המרחבים שאורגים יחד שפיות מתוך הצורות הסותרות של אי-שפיות שהמציאות מטילה אותנו לתוכה?