פרגמנטים על אי-שפיות ועל הרצון הטוב
המשנה למלך מגלה ומספר למלך שכל מי שיאכל מהחיטה של שנה הבאה יעשה משוגע. הם חושבים לשמור לעצמם מלאי של חיטה מהשנה הזאת כדי להישאר שפויים, אבל מבינים שאם רק הם יישארו שפויים בחברה משוגעת, כולם יחשבו שהם המשוגעים, אז הם מחליטים לאכול מאותה חיטה כמו כולם ולהיעשות משוגעים כמו כולם, אבל לסמן לעצמם סימן על המצח, כדי שכשיראו זה את זה יזכרו שהם משוגעים.
ככה נחמן מברסלב מספר את הסיפור. אני הייתי מספרת אותו אחרת. אני חושבת שאלו לא יהיו המשנה למלך והמלך, אלא מי שאין להן שום נגיעה ישירה במלכות. זו לא תהיה החיטה של השנה הבאה, זו תהיה החיטה של השנה הזאת. מי שיבחרו להשתגע כדי שהשאר לא יוקיעו אותם ממש ממש לא ירצו לזכור שהם משוגעים. ובעיקר, לא תעמדי מול הבחירה האם להשתגע או להישאר שפויה. את חיה בחברה לא שפויה, שמזינה את עצמה במה שעושה אותה יותר ויותר משוגעת, שלא נגיש לה משהו אחר. את לא רק חיה בה, את שייכת לה, חלק ממנה, עצם מעצמיה. לצד זה את בת אדם אחת מסוימת, בת חורין, יש לך מידה של אוטונומיה, של של בחירה במה להזין את עצמך. אבל את לא נפרדת לגמרי, ולא יכולה או צריכה להיות. את שייכת. האי-שפיות של הקולקטיב בהכרח תגע בך, תחדור אלייך, תידבק בך, כמו בכל אחת ואחד מבנות ובני הקולקטיב. והיא תיגע באי-שפיות שלך, הפרטית, של האדם המסוים שאת, ותיווצק לתוכה; הצורה שתלבש בך האי-שפיות הכללית היא הצורה של האי-שפיות שלך. ואיתה את יכולה לבחור לעבוד, בשביל עצמך ובשביל אחרות. זו הבחירה שבפניה את כן עומדת.
כמו שאת יודעת היטב מנסיונך האישי, להיות משוגע שרוצה להיות שפוי זה דבר קשה וכואב מאוד. הקולקטיב לא מצליח כרגע לעמוד בכאב של לרצות להיות שפוי. אז הוא נדחק לצורות יותר ויותר חמורות של אי-שפיות, כי ככל שהאי-שפיות חמורה יותר ככה היא פחות כואבת ויותר יציבה. הוא נדחק אל אי-שפיות שמכחישה את המציאות הרעה יותר ויותר בחריפות, ואז אל אי-שפיות שחוגגת אותה ומזדהה איתה ללא סייג, נותנת לעצמי בן החורין להימחק ולהיהפך לכלי של האי-שפיות הקולקטיבית, לגילום ארכיטיפי שלה.
הקולקטיב שסובל מאי-שפיות לא זקוק לבנות אדם שחסינות לאי-שפיות, שנשארות צלולות לגמרי בכל התנאים והנסיבות. הוא זקוק למי שינסו להתמודד עם האי-שפיות שלהן ושלו. לא פעם אחת ולתמיד, אלא כל הזמן, כלומר לא כל הזמן אלא שוב ושוב. זה דבר חשוב לעשות, לתת: לדעת, לחיות, להזיק את הידיעה שאפשר להתמודד עם אי-שפיות ולרצות להיות שפויה, לרצות להירפא, וללמוד את הדרך מבעד לאי-שפיות, או מתחת לאי-שפיות, ולחיות את ההתמודדות הזאת.
&
יש איזו תנועה שאני מנסה לעשות לפעמים כשאני לא שפויה. זה כמו כשאיבדת משהו שאת צריכה, ואת מחפשת אותו בקדחתנות בכל מקום ולא מוצאת, ואז לפעמים מגיע רגע שאת עוצרת, ואיכשהו לראשונה באמת שואלת את עצמך ברצינית איפה זה ופשוט יודעת; את נזכרת ששם הנחת אותו או מבינה ששם סביר שהוא יהיה, לא משנה; העניין הוא שאת מכוונת את עצמך אל הידיעה שמתחת לאי-הידיעה ומגיעה אליה.
לא שתמיד את יודעת איפה מה שאיבדת נמצא. לפעמים את באמת לא יודעת. אז כמו המשל של רבי נחמן, גם את המשל הזה צריך לקחת בעירבון מוגבל מאוד. אבל בצורה המופשטת ביותר שלה, אני חושבת שהאפשרות לעשות את התנועה הזאת רלוונטית באופן שלא תלוי בנסיבות. כל פעם היא תלבש צורה אחרת, ואי אפשר לתת לה מרשם, אבל תמיד, בתוך סך האי-שפיות שנוכחת בתודעה כרגע, יש מידה כלשהי של אי-שפיות שיש לך כרגע את האפשרות לבחור פשוט להרפות את האחיזה שלך בה, כי היא לא הדבר הטוב, כי את רוצה את הדבר הטוב. להרפות ממנה לא אל האמת המוחלטת, אל השפיות המוחלטת, אבל אל פחות אי-שפיות.
התנועה הזאת מתאפשרת מתוך התכוונות אל הרצון הטוב שלך, שפועל כמו סוג של כוח כובד. לא כמו כוח הכובד הפיזיקלי שפועל בכל מקרה עם או בלי רשות, ולא כמו כוח הכובד הרע שסימון וייל דיברה עליו, אלא סוג של כוח כובד טוב שאפשר להרשות לו לפעול עלייך וליפול איתו, כמו כשאת צוללת במים ומאפשרת לאיברים להיעשות כבדים והגוף שוקע בעדינות קצת יותר למטה. את יכולה ליפול/לנוע/לכוון אל הרצון שלך בטוב, למצוא אותו ולהחזיק בו ולהרשות לו למשוך אותך למטה, לתוך ומתחת לאי-שפיות שלך.
זו תנועה שמערערת את ההומאוסטזיס הזמני של התודעה. גם כשהתודעה מתרוצצת סחור סחור, מרחב האפשרויות שבתוכו היא מתרוצצת ברגע מסוים הוא בעצם מצב יציב, והוא נשאר יציב עד שקורה משהו שמסיט אותה לתוך מצב יציב אחר, הומאוסטזיס אחר. ואילו התנועה הזאת של הנפילה אל הרצון הטוב, היא תנועה שמערערת את ההומאוסטזיס לאו דווקא אל תוך הומאוסטזיס אחר, ולכן צריך לעשות אותה שוב ושוב. ולפעמים כן אפשר להתבסס בה כמצב יציב, אבל זה הומאוסטזיס שנמצא בתנועה, תנועה כלפי מטה.
&
זה הרצון שלך בטוב, זה שייחודי לך, לא רעיון, לא מושג, לא משהו מופשט, אלא מה שהוא שלך בצורה הכי אינטימית שיש. זה מי שאת, יותר מכל דבר אחר, הטוב שאת רוצה, האופן המסוים שבו את רוצה בטוב. בה בעת הוא לא-נפרד מרצון טוב בלתי-אישי, מעבר-לאישי. כמו שהאי-שפיות שלך היא ייחודית לך, ובה בעת לא נפרדת מהאי-שפיות הלא-אישית. אבל יש פה, בשורש הזה של העצמי שנפתח אל הלא עצמי שנפתח אל העצמי, משהו שהוא גם מעבר לקולקטיבי.
