ארבע אינטגרציות

הקדמה

לפני כמה שבועות פרסמתי כאן את הפוסט “אינטגרציה”, שעסק, בעקבות ר”ד לאינג ואיתי קנדר, ברעיון שאי-שפיות היא מצב של פיצול, או לחלופין התכה לאחד, בין היבטים של ההוויה שלנו שבמיטבם מקיימים ביניהם יחסים של אי-שניות, של התהוות מותנית, או (כפי שהציע איתי בתגובה לפוסט) של דיאלוג באחטיני – לא בדיוק אחד, ולא בדיוק שניים, אלא היבטים בלתי-נפרדים זה מזה אבל גם לא זהים של אותו גשטלט. בהקשר זה, הצעתי שהנסיבות הפוליטיות המכאיבות פה נוטות לייצר אצל א.נשי שמאל ישראליות-יהודיות (ולא רק אצלנו, אם כי על זה הפוסט לא הרחיב) סוגים כאלה של אי-שפיות – היטלטלות בין חוויות של פיצול/נתק מכאיב בין החיים האישיים והחיים הקולקטיביים, או התכה שלהם לאחד – ושהכיוון של השפיות הוא בחיפוש אחר אינטגרציה. הפוסט הסתיים בשאלה: “מה מאפשר לי, לך, לנו את האינטגרציה הזאת? מה המרחבים שאורגים יחד שפיות מתוך הצורות הסותרות של אי-שפיות שהמציאות מטילה אותנו לתוכה?”

ברקע של כל ההגיגים האלה עמדה הכוונה, וההבטחה המעורפלת, לכתוב בעצמי על מרחבים כאלה שקיימים בחיי-שלי כרגע. הנה ארבעה מהם.

אינטגרציות #1: מטריצות חלימה חברתית פואטית

לפני הרבה שנים בארץ רחוקה רחוקה, ישראל של ימי המחאה החברתית – שאמנם גם בה, כמו בארץ שלנו, לא היה חזון בהיר של עתיד טוב יותר או אומץ לראות נכוחה את המתחולל בהווה, אבל בניגוד לארץ שלנו כן היתה בה תחושה עמוקה של אפשרות לשינוי לטובה, והרבה יצירתיות פוליטית יומיומית, שבעבעה בקלחת של שדרות רוטשילד וגם גלשה ממנה החוצה – אי-אז כאמור בקיץ הקודח של 2011 יצא לי להשתתף לראשונה ב“מטריצת חלימה חברתית”. זה פורמט שפותח במרכז פסיכואנליטי ידוע באנגליה (Tavistock Clinic) בתחילת שנות השמונים, ויובא לתל אביב של ימי המחאה על ידי חני בירן, יהודית עזרא, חנן סבח טייכר ואור נתנאלי. עשור מאוחר יותר, כשעברתי לטבעון, גיליתי שגם חנן גר פה עכשיו ועומד להנחות מטריצה, באתי והתלהבתי מחדש. מפה לשם חנן ואני פיתחנו גרסה קצת שונה של הפורמט, שקראנו לה “מטריצת חלימה חברתית פואטית”, והנחינו אותה יחד כמה פעמים בפסטיבלים המקומיים. חנן הביא אותה גם למקומות אחרים, והשנה יזם מהלך חדש: שנה של מטריצות חלימה חברתית פואטית בטבעון שהוא מנחה פעם בחודש עברי. אני משתתפת במטריצות האלה בקביעות, יש גם אחרות שמשתתפות בקביעות, ויש כאלה שמשתתפים מדי פעם, או השתתפו פעם אחת. לפעמים מגיעים הרבה אנשים, לפעמים פחות, אבל יותר ויותר עם חלוף החודשים.

מה עושות במטריצת חלימה חברתית פואטית: יושבות בספירלה ולא במעגל, כדי להרגיש בגוף שמה שקורה פה הוא לא מעגל סגור של דינמיקה קבוצתית אלא קבוצה שנאספה מתוך ונפתחת חזרה אל תוך שלם רחב יותר, והדבר העיקרי שקורה הוא שבמשך חמישים דקות בערך מספרות חלומות, אולי חלום שחלמת הלילה ואולי חלום חוזר שמלווה אותך שנים ואולי חלום מפעם או מהילדות. אפשר גם לספר אסוציאציות חופשיות לחלומות של אחרות. סדר הדיבור חופשי לגמרי, וההזמנה היא לאפשר גם לתוכן השיתוף להיות חופשי, לא משהו שתכננת מראש לקראת המפגש וגם לא הקראה מן הכתב אלא שיתוף ספוטני שעולה ומבקש להעניק את עצמו בהשראת השיתופים הקודמים. כך רצף השיתופים הופך בעצמו למעין זרם תודעה אסוציאטיבי של המטריצה כולה, זרם שהחלום הראשון, דרך אגב, ממלא בו כמעט תמיד תפקיד מפתח (אם כי מדי פעם יש חלום ראשון כוזב, ומי שמקבל את תפקיד המפתח הוא החלום השני), אבל שהמטריצה מתפתחת ממנו באופנים שאי-אפשר היה לחזות מראש. וכמו שאת רצף השיתופים אפשר וכדאי לשמוע כזרם אסוציאציות של תודעת-המטריצה, ההזמנה למשתתפות היא לשמוע גם את החלומות הבודדים לא כמספרים על האדם המסוים ששיתף אותם, אלא על המטריצה כולה, ועל כל החברה שהמטריצה הזאת מגיעה מתוכה: על מה חולם הלא-מודע החברתי, מה הוא מנסה לעבד ואיך, מה האפשרויות שהוא חוזה ומדמיין, מפחד מהן או שואף לעברן.

אבל מהי, בעצם, החברה שהמטריצה מספרת על הלא-מודע שלה? זו שאלה טובה, ובעיניי חסרת מענה באופן עקרוני. למטריצות בטבעון לא מגיע מדגם מייצג של האנושות, ולא של החברה בישראל, ולא של החברה היהודית בישראל, וכנראה שאפילו לא של החברה בטבעון. ועדיין, אפשר לטעון שהמטריצה היא במידת מה ביטוי של הלא-מודע של כל אחת מהקבוצות האלה. כך הספירלה נפתחת לא לתוך מעגל סגור ומוגדר היטב אלא אל ספירלה גדולה יותר שאי אפשר להגדיר עד לאן היא מגיעה. ועם זאת, למרות ההסתייגויות האלה, נדמה לי שבמיוחד השנה אני חווה אותה בראש ובראשונה כמטריצה של החברה היהודית בישראל, ניסיון של החברה הזאת להיזכר איך לחלום.

אחרי החלק של השיתוף בחלומות, שהוא המתודה הקלאסית של מטריצת חלימה חברתית, מגיע החלק של ה”פואטית”, שבו כל אחת מהמשתתפות מקבלת פתק ריק ומוזמנת לכתוב עליו כמה מילים או שורות: דימוי שנחרת בה מאחד החלומות שסופרו או שילוב של כמה דימויים, מחשבה, אסוציאציה, פרשנות, מה שבא. אחר כך כל אחד בתורו מקריא את מה שכתב, הפעם לפי הסדר, מהחוץ של הספירלה פנימה. אם המטריצה היא אחת מתוך רצף, אז בתחילת המטריצה הבאה כל אחת מהמשתתפות תקבל את אחד הפתקים של המטריצה הנוכחית ותקריא אותו, לפי אותו סדר, מהחוץ פנימה – כמו שבתחילת המטריצה הזאת, לפני שהחל השיתוף בחלומות, כל אחד מהמשתתפים הקריא את אחד הפתקים מהמטריצה הקודמת. וכמו שאת רצף השיתופים המילוליים בכל מטריצה ניתן לקרוא כמעין זרם-תודעה משותף, כך רצף הפתקים המוקראים נארג בעיניי לכדי סוג של חלום משותף בעצמו, חלום צלול שנחלם בשעת עירות על ידי המטריצה כולה. זה מורגש מאוד כשהפתקים מוקראים בסוף המטריצה, ומורגש עוד יותר כשהם מוקראים ללא הקשר בתחילת המטריצה הבאה. בכל הקראה יש דימויים שעולים שוב ושוב, ואחרים שמוזכרים לרגע וחולפים, וכל טקסט הוא גם חלום בעל טעם ייחודי משלו וגם חלק מהחלום הרחב יותר. שוב ושוב המים גואים או שהמעליות נתקעות, יש תינוק זקן או סבתא חכמה, הנביא העיוור משתגע, המחפשת יוצאת בידיים ריקות ממערת העטלפים, הטווס פורש זנב ססגוני מתוך כתם הצל על הקיר, החיילים מסתובבים לאחור וחוזרים בידיים ריקות מן המלחמה, הנערה המרדנית משחררת את הסוסים מן האורווה והם דוהרים אל החופש…

בסוף, אחרי כל זה, עוברות לשבת במעגל ויש עוד קצת זמן לשיחה על איך היה, ואז הולכות הביתה.

אהבתי את הפורמט של מטריצת החלימה מהפעם הראשונה שהשתתפתי בו, אבל כמו בקשר עם בן-אדם, אני מרגישה שההכרות בינינו נעשית יותר ויותר אינטימית עם הזמן, וגם הצורך בו נעשה יותר ברור לי בזמן הזה ובמקום הזה, שבו השפה שלנו נעשתה דלה מאוד, בעיקר הפוליטית, והאפשרות לדמיין ולעשות חיבורים נעשית דלה, והאפשרות לחלום הולכת ואובדת. נדמה כי לתודעה היהודית-ישראלית אין עוד שורשים לתוך האדמה, לתוך העושר הרקבובי של אדמת הלא-מודע המשותפת, שהיא כלואה עד מחנק בתוך מבני הגנה נוקשים ואובססיבים, חומות של הדחקות והימנעויות בלתי-עבירות, ולצידן הצפות של חרדה, של מותשות, של יגון, הו כל היגון שאנחנו לא מרגישות ובחלומות המים שלו גואים וגואים להטביע אותנו, שנאה, אשמה עמומה, ועוד חרדה, ועוד חרדה. החברה שלנו היא כמו אדם שלא מצליח לחלום. כלומר: משתגע. אי שפיות: לא להצליח לחלום, לחוות את החיים ברובד הקונקרטי גרידא. דתות קיימות במידה רבה כדי להציע לחברה שלהן מרחב לחלום בו, אבל הדת היהודית-הישראלית בת זמננו היא לעתים קרובות קונקרטית בדיוק באופן המשוגע הזה, ניסיון להגשים בצורה חומרית ומילולית את החלום שנועד להתקיים קיום אלזמני ולא-חומרי בעולם החלום, וזה חלק ממה שעושה אותה אלימה כל כך ותפלה כל כך, מסוכנת כל כך ובה בעת גם, במובן עמוק, חסרת אונים.

יש ספר יפה של אורסולה לה גווין, אמנם אחד הדידקטיים שלה, The Word for World Is Forest (תורגם לעברית בכותרת “העולם כיער”), שמספר על עם של אנשי-יער, שהמיומנות הרוחנית שלהם היא בחלימה. הם מבחינים בין עולם החומר ועולם החלום, ששניהם אמיתיים באותה מידה אם כי בצורות שונות, כל אחד מהם עם חוקיו שלו; והחולמים המיומנים נעים בחופשיות בין העולמות האלה, הרבה מאוד פעמים בכל יום, כי הם לא צריכים להירדם כדי לחלום. והחלומות שהם חולמים הם חלומות צלולים. הם יודעים שהם חולמים, ויש להם את המיומנות לנווט את החלום, אבל גם את המיומנות להניח לעצמם להיות מנווטים על ידו, להינשא על גביו אל מקום אחר, ללמוד ממנו ולהירפא בתוכו. בני עם-החולמים הזה יודעים גם שקורה מדי פעם שאדם הופך לזמן מה לאל (או שמא למתורגמן, כי לאותה מילה בשפה שלהם יש, מעירה אורסולה, את שתי המשמעויות האלה; בעברית היה אפשר אולי לתרגם אותה פשוט “מלאך”): שליח מהעולם האחר, התגלמות של דמות-צורה-ארכיטיפ מעולם החלום, של אפשרות-קיום שקיימת כבר בעולם החלום, ועכשיו מהגרת מתוכו לתוך עולם החומר, נהיית אפשרית בו, רוכשת לעצמה מממשותו-שלו. אדם שהוא אל ברגע מסוים ניחן בכוח אדיר לעומת בני אדם רגילים, וגם בחולשה אדירה לעומתם. הזקניםות החכמיםות מתייחסות אל האל בכבוד, בחמלה ובעדינות. והאדם שהוא אל יודע שהוא אל, ויודע גם שהאל שמתגלם בו כעת ינטוש אותו מתישהו ויחזור אל עולם החלום.

אני חושבת שאורסולה צדקה מאוד כשאפיינה את אותו עם דרך שתי היכולות הלכאורה נפרדות האלה: היכולת לחלום – לתת לעצמנו מרחב לחלום בו, לזהות חלומות ככאלה, לנווט בהם היטב ולתת להם לנווט אותנו היטב – קשורה עמוקות אל היכולת שלנו לזהות את האל כשהוא מתגלם בעצמנו ובאחרים, ולדעת איך להתייחס אליו. העולם שאנחנו חיות בו מלא באלים במובן הזה, שלא יודעים שהם אלים, וגם אנחנו לא יודעות. כשאנחנו חולמות יחד במטריצה האלים מופיעים בינינו לרגע כאלים, ומקבלים יחס קצת נכון יותר, בשבילם ובשבילנו.

אינטגרציות #2: נוכחות מגינה בפלסטין

כל הלילה לפני הנסיעה לפלסטין עם הקבוצה של דהרמה מעורבת חברתית חלמתי חלומות דיסטופיים. הם לא התרחשו בגדה, אלא דווקא בתוך גבולות 67’, והיתה להם איכות, איך לומר, ריאליסטית, משכנעת. אני זוכרת חלום אחד, שבו הלכתי בעיר שהיתה אולי תל אביב ואולי חיפה, וחלפתי על פני צעדת שמאל קטנה של יהודים וערבים, שחלקם נשאו בגאון דגלי פלסטין גדולים. הופתעתי לטובה שזה משהו שעדיין יכול לקרות, אבל גם פחדתי והיתה לי תחושה שעדיף לשמור מרחק. ואחרי כמה רגעים ראיתי את המשטרה מופיעה. כוחות גדולים של שוטרים חמושים ברובים סגרו על השטח מכל עבר, מכל רחוב ומכל לסמטה, בלי להותיר נתיב מילוט. הם לא מיהרו, לא היתה להם סיבה למהר. הטבעת התהדקה לאט לאט, הרובים היו מכוונים, וידעתי שעוד רגע עומד להיות פה טבח. אני לא זוכרת מה עשיתי בחלום בסיטואציה הזאת, נדמה לי שפשוט ניסיתי לברוח.

התחושה הדיסטופית מהחלומות נשארה איתי גם כשהתעוררתי והתארגנתי לצאת כשבחוץ עדיין כמעט חושך. אבל כשיצאתי מהבית לחכות לטרמפ שלי על הצומת, והכביש היה ריק והאוויר היה קר והעננים היו זהובים, התחילה לבעבע בי השמחה המוכרת, והמשכתי להרגיש אותה לאורך הנסיעה דרומה והמפגשים הראשונים עם החברים היהודים ואז עם החברים מהכפר. כשהלכנו אל המטע שנעבוד בו, על פני הגבעות המכוסות עצי זית זקנים ופרחים צעירים של אביב, וכשנעמדתי מעל שיח המרוה הראשון שלי והתחלתי לגזום, השמחה העמיקה. בתוכה ומסביבה היה גם פחד; לא ידענו מה יוליד יום. יום עבודה כזה יכול להיגמר בפתאומיות בכל רגע בכל מיני דרכים, חלקן אלימות יותר מאחרות. אבל היתה גם השמחה, השמחה הספציפית של להתארח בפלסטין בתור יהודיה-ישראלית שבאה בסולידריות עם פלסטינים, זו שמבחוץ כל כך קשה להאמין בה או אפילו לזכור, שמחה שיש בה איכשהו גם התרגשות וגם שלווה.

ככה זה קורה אצלי בדרך כלל: אחרי שעבר כמה זמן מהביקור האחרון שלי בכפר אני שוכחת את השמחה, וזה שוב מרגיש לי קשה לנסוע, גדול עלי, בלתי אפשרי, ויחד עם זה גם כמו חובה מעיקה אך חשובה שאני אמורה לעשות, שאני אשמה אם אני לא עושה. זו הרגשה לא נעימה, ואני מתקוממת נגדה ובורחת ממנה, מה גם שבאמת יש לי כל מיני סיבות אמיתיות לא לבוא. אבל במקביל, מיום ליום ומשבוע לשבוע ומכותרת בעיתון לכותרת שאחריה, משהו בתחושת הקיום שלי במולדת שלי בתור בת העם שלי נעשה יותר ויותר כואב ומכווץ, ובנפש מצטברת תחושה של יאוש וחוסר אונים שמעמיקה מצידה את התחושה שפשוט אין לי כוח לנסוע וזה גדול עלי וכו’, עד שבסוף מתישהו קורה איזה משהו, כמו כישוף שנשבר בבת אחת, ואני מחליטה דווקא כן לנסוע בשבת הקרובה, ומרגישה מיד את הפרץ הפתאומי הראשון של הקלה שזה נותן, תחושת חיות וכוח, כמו לפתוח חלון בחדר מחניק. אבל גם, ביום או בלילה לפני הנסיעה, את הפחד. ואז אני יוצאת לדרך, ויש עדיין את הפחד, וגם את השמחה.

אני חושבת שהטעם המסוים של השמחה המסוימת הזאת בשבילי הוא החוויה שמשהו בחוויית הקיום הפוליטי שלי, בהיותי מי שאני במציאות הפוליטית כפי שהיא, מרגיש באמת הגיוני למשך כמה שעות. כמו במדיטציה: סוג של סבל שבקושי שמת לב אליו מרוב שהוא נמצא שם כל הזמן פתאום משתחרר. ניתוק מתחלף באינטגרציה. אני עדיין אני, המצב הוא עדיין המצב, וכל מה שעורר את היאוש והחוסר אונים עדיין קורה; עם חלק ממנו אני אפילו נפגשת עכשיו בצורה הרבה יותר ישירה וכואבת מאשר דרך הכותרות בעיתון; אבל אני גם עושה כרגע משהו ביחס לזה, משהו שטוב לעשות, בתור בת העם שלי, ובתוך מפגש עם בני.ות העם השני, על אדמת המולדת המשותפת שלנו.

בשבת היה לנו יום טוב, אף אחד לא בא להפריע לנו. התמסרתי להזדמנות לעבוד וגזמתי מלא שיחי מרוה במשך השעות שהיינו שם, עבודה נעימה יחסית בפיזיות שלה, התובענית אבל לא יותר מדי (אם כי לא נעימה כמו מסיק הזיתים, שהוא אחת הפעילויות המהפנטות והמספקות ביותר שאני מכירה: לעמוד יחד עם עוד כמה חברים סביב העץ ולהוריד גשם של טיפות שחורות קטנות עסיסיות על היריעות השחורות, שלא לדבר על האפשרות לטפס לצמרת כדי למסוק את הזיתים שצומחים גבוה). ובין לבין היו את הפסקות הקפה וארוחת הצהריים בצל מתחת לאחד העצים, את תחושת הביחד, את התנועה בין שיחות מזדמנות נינוחות עם מי שאיתך לבין פרקי זמן של שקט עם עצמך, עם השמש והאוויר והאדמה, העצים והשיחים והדבורים.

ככה זה היה בשבת האחרונה. יצא לי להיות גם בהרבה ימי עבודה מסוג אחר, שבהם חיילים ו/או מתנחלים הגיעו למנוע מהחקלאים לעבד את אדמתם בדרכים יותר או פחות אלימות. לא הייתי עדיין באירוע שהיתה בו אלימות פיזית מסכנת חיים, אם כי הייתי בהרבה אירועים שהיה בהם איום קונקרטי באלימות כזאת, לפעמים לא רק לרגע אלא למשך שעות, ופחד קונקרטי מאלימות פיזית הוא חוויה קשה ומתישה בפני עצמה. פחד פיזי בכלל – אבל במיוחד פחד מאלימות פיזית מצד אנשים אחרים – הוא רגש שקשה לשאת, ואני חושבת שהרבה אנשים במעמדות החברתיים שאני משתייכת אליהם לא מורגלים לחשוב עליו בתור משהו שלפעמים יש סיבה מספיק טובה לשאת אותו. נשים, במיוחד, כמעט בכל מעמד ובכל חברה, מחונכות להתייחס לפחד פיזי מאלימות גברית בתור ציווי מיידי ולא-ניתן-לערעור להפסיק לעשות את מה שאת עושה, לעזוב את המקום שבו את מסתובבת ולא להתקרב לשם יותר, אחרת תיענשי והעונש יגיע לך. כשזה מנוסח ככה במילים זה נשמע כמו משהו מימי הביניים, אבל כשהייתי בת עשרים ומשהו וטיילתי בעולם לבד בפעם הראשונה, אחרי האוניברסיטה, נדהמתי לגלות עד כמה סוג הפחד הזה פועל סביבי ובתוכי כמנגנון חברתי שמגביל את חופש התנועה שלי כאישה בעולם במובנים הכי קונקרטיים שיש. מתוך עמדת מוצא נאיבית של תחושת ביטחון בעולם שלמדתי בבית בילדות והתעקשתי להמשיך להאמין בה, בשילוב מוזר קצת עם המודעות הפמיניסטית שלמדתי באוניברסיטה, בחרתי לפעמים לסרב לציית לפחד כציווי להימנע ולברוח, ובמקום זה להתעקש על מה שאני רוצה לעשות ולהסכים לשאת את הפחד והסיכון שכרוך בזה. עשור אחר כך, כשיצאתי לריטריטים ארוכים לבד בטבע, חזרתי והשתמשתי באותו סוג של התעקשות או נחישות. והוא משמש אותי גם עכשיו, בהקשר הפוליטי הנוכחי, לפחות לעת עתה. (התייחסתי אליו בצורה זו או אחרת גם בפוסט על אתי הילסום, עוד מישהי שעשתה בחירה דומה ומנומקת היטב בנסיבות עוד הרבה יותר מאתגרות).

ממש לפני כמה ימים, אחרי שכבר כתבתי גרסה ראשונה של הפוסט הזה, קראתי את “פה ושם בין הירדן לים” הקריא והיפה של הלל כהן ויאנה בוקלר, והוא מאוד התחבר לי למחשבות האלה על פחד והשאלה איך להתייחס אליו. הספר הוא ממואר שכתב הלל ואיירה יאנה, שמספר פרקים נבחרים בתולדות חייו הפוליטיים של הלל בהקשר של תולדות הכיבוש בעשורים האחרונים. בניגוד לספרים הקודמים של הלל ובראשם תרפ”ט המופתי, הנרטיב ההסטורי שמוצג בספר הנוכחי הוא סכמטי יחסית, וכנראה לא יחדש הרבה לרוב קוראי/ות הפוסט הזה, אבל הסיפור האישי, ובמיוחד החלק הראשון שלו, חזק מאוד. הלל גדל בבית דתי בירושלים, ושנות ילדותו ובחרותו, מגיל 6 עד 26, היו השנים שבין מלחמת ששת הימים לבין פריצת האינתיפאדה הראשונה. בשנים האלה הגבולות בין ישראל לפלסטין היו הכי פתוחים אי פעם, ועקרונית היה אפשר להסתובב במרחב יחסית בחופשיות, אבל איכשהו רוב האנשים לא עשו את זה, ואיכשהו הלל דווקא כן. כילד הוא היה משוטט גם בשכונות הפלסטיניות בירושלים, וכנער וגבר צעיר נהג לצאת לטיולים לא מתוכננים של כמה ימים ברגל ובטרמפים ברחבי הגדה המערבית. הוא למד בבית שליהודי מותר לחיות ולהסתובב בכל מקום בארץ ישראל, והפנים את האמונה הזאת בצורה תמימה שגרמה לו להסתובב בארץ בלב פתוח ובידיים ריקות (אחד הספרים המפורסמים של אורסולה לה גווין תורגם פעם לעברית תחת הכותרת הזאת, והדמות של הלל בממואר, על האומץ הספק-תמים ספק-נאיבי שלה, מזכירה קצת את הגיבור שלו, שבק). רוב האנשים שפגש בשיטוטיו האירו לו פנים, אירחו אותו ודיברו איתו, והוא הקשיב להם ודיבר איתם, בערבית שהתחיל ללמוד מתוך המפגשים האלה ואז המשיך ללמוד בעזרת ספרים ובהמשך באוניברסיטה. מדי פעם היה נתקל באנשים שהביעו כלפיו שנאה או איימו עליו, לעתים קרובות ילדים ונערים, ובאחרים מבוגרים יותר שנחלצו לעזרתו. זה נראה לו טבעי, הוא כותב, כי גם אימא שלו נהגה לעשות את אותו דבר בסיטואציות דומות בכיוון ההפוך. כשהמשיך לשוטט ככה גם בשנות האינתיפאדה הוא מצא את עצמו במצבים יותר מסוכנים, ולפחות פעם אחת הצליח להיחלץ ממצב כזה בכך שדיבר עם מי שעמדו לתקוף אותו מתוך אמון, שעודד אותם להיעשות ראויים לאמון הזה. זה משהו שגם לי יצא לעשות כמה פעמים במצבים מאיימים בטיולים שלי לבד בחו”ל. לפעמים זה עבד ולפעמים לא. גם כשזה לא עבד היה לי מזל, לא נתקלתי בתוקפים נחושים מדי. גם להלל היה מזל דומה.

זה מעניין אותי, הדמיון בין ההרפתקאות הצנועות שלי כשטיילתי או מדטתי לבד בעולם לבין ההרפתקאות של הלל כשטייל לבד בפלסטין. אצלי ההקשר היה מגדרי, אצלו לאומי, אבל סוג התנועה בעולם שהוא מתאר שבחר לאמץ דומה למה שאני מכירה: התנגדות לאיזה כוח מונע שקוף ואפקטיבי שכמעט תמיד מונע מאנשים כמוך ללכת למקומות כאלה, אל בין אנשים כאלה, לא כי זה באמת בלתי אפשרי, אפילו לא כי זה אסור, אלא כי מובן מאליו שזה משהו שלא עושים. למה לא? כי זה מסוכן. אפילו שיש דברים יותר מסוכנים מאותו סוג שכמעט כל האנשים כמוך עושים באופן מובן מאליו (למשל נישואין הטרוסקסואליים בהקשר המגדרי, למשל שירות צבאי בהקשר הלאומי). הפחד המוטמע מאפשרויות-קיום מסוימות בתור כוח פוליטי שמנתב את התנועה של קבוצות אוכלוסיה שלמות באופן שיש לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת על הקיום המשותף, והאפשרות לא להתנתב. (כמובן, בפני הלל גם עמד פיתוי שלא עמד בפניי, להתגבר על הפחד דרך הבחירה בעמדה ההפוכה של זה שאלים, זה שמפחדים ממנו, שגם הוא מנתב פוליטית אוכלוסיות שלמות באופן אפילו יותר מרחיק לכת.)

אני מתפדחת מהאנלוגיה שנכתבת לי כאן ביני לבין הלל, כי מה אני משווה בכלל, ברור שאני פחות אמיצה ממנו ולא הייתי יכולה לעשות את מה שהוא עשה, כמו שברור לי גם ביחס לאקטיביסטיםות שעושיםות דברים יותר אמיצים ממה שאני עושה. אבל אני מכירה גם את החוויה הנגדית, כשאני מספרת לנשים שלא עשו דברים כאלה על הטיולים והריטריטים שלי לבד בטבע, או כשאני מספרת לאנשים שלא מגיעים לגדה על הביקורים בגדה, ואומריםות לי איזו אמיצה את, אני לא הייתי יכול/ה לעשות את מה שאת עושה. כנראה זו נטיה של התודעה: להניח שמה שהאחר/ת עושה ואני לא עושה מתאפשר לאחר/ת בזכות איזו איכות מהותית של אומץ שהיא/הוא ניחנ/ה בה ואני לא. אבל כשאת זו שעושה את הדבר שהאחר/ת לא עושה, מתברר לך שהעניין פה, גם הפעם, הוא לא איזו מהות אינהרנטית של העצמי. העניין הוא לשים לב שיש לך אפשרות לבחור, ולהשתמש בה, במקום שבו הפחד הקולקטיבי מנסה להסתיר ממך את האפשרות הזאת, ופשוט לנתב אותך אוטומטית לפי הצרכים הפוליטיים של מי שהנחילו לך אותו.

אבל לצד הפחד, שהוא כמובן חוויה מרכזית בביקורים בגדה בכלל ובהיתקלויות מלחיצות עם חיילים/מתנחלים בפרט, יש לי במצבים האלה עוד חוויה מרכזית, פחות צפויה: סוג של הפתעה לטובה מכך שהקושי שנוכח כרגע הוא בעצם קושי שאפשר לשאת אותו ולפעול בתוכו. עובדה, הנה אני בתוכו כרגע, ואני חיה ופועלת. יתר על כן, בזמן אמת אני מרגישה גם איך דווקא הקושי והאיום גורמים לשאלה “מה הדבר הכי מיטיב שאני יכולה לעשות כרגע” להיות נוכחת כל הזמן ולהנחות את הפעולות שלי, וזה משהו שתמיד מרגיש טוב, להיות מונחית בפעולות שלך על ידי השאלה הזאת. גם לתחושה של חמלה כלפי כל המעורבים באלימות חסרת הטעם קל לעלות בזמן אמת, אם פותחות לה דלת.

כשהאירוע נגמר, החמלה הזאת עדיין נשארת, אבל אז מצטרפים אליה גם רגשות קשים יותר שבזמן אמת אני דווקא בדרך כלל לא מרגישה אותם: כעס, חוסר אונים, המון עצב, ובעיקר עייפות עצומה שלוקח לה הרבה זמן לעבור. ועולה תחושה של אי-רצון לבוא שוב, שהיא ביטוי של העייפות, אבל אם את לא רואה שזה מה שהיא קל למצק אותה לכל מיני טיעונים שכלתניים ולהתחיל להאמין להם, ואז היא לא עוברת כשהעייפות עוברת אלא לוקח לה יותר זמן.

אבל השמחה המיוחדת שכתבתי עליה בתחילת הפוסט הזה שם גם היא שם, גם במהלך ואחרי אירועים כאלה. ואני שמה לב שגם כשאני מרגישה, לעתים קרובות, שאני לא רוצה לבוא לביקור סולידריות כזה שוב, אף פעם לא יצא לי להרגיש חרטה על זה שבאתי בסולידריות הפעם. זה היבט מאוד חזק ומאוד מובחן בשבילי של סוג העשיה הזה, הפוך בצורה מעניינת מכל מיני סוגי עשיה אחרים, שבהם את מתחרטת על מה שעשית וכמעט מיד מתחילה להשתוקק לעשות את אותו הדבר עוד פעם. אולי זה בדיוק ההבדל בין דברים שטוב לעשות לדברים שלא טוב לעשות? נדמה לי שקאנט כתב פעם משהו כזה? נשמע כמו משהו שקאנט בטח כתב פעם, או לפחות גרסת הג’יפיטי שלו.

אינטגרציות #3: ללמוד ערבית

קודם כל, שתי תודות שהן המלצות: ההשראה לפוסט הזה מגיעה מהפוסט הפואטי היפה והקצר של אפי בת אילן, שכתוב מאוד אחרת מהפוסט הזה אבל נוגע באותו גרעין של חוויה, נדמה לי. והמורה שלי לערבית שבזכותו אני יכולה לכתוב את הפוסט הזה הוא נאזיר טאהא המומלץ מאוד, שעומד לפתוח קורס ערבית למתחילים בזום בימי רביעי וקורס פיזי בחיפה בימי שני, דברו איתו ב 052-680-5855.

שנית, דיסקליימר: אני כותבת כאן מהחוויה שלי בתור יהודיה ישראלית ממוצא אשכנזי שהתחילה ללמוד ערבית פלסטינית מדוברת באמצע החיים. אפילו בהקשר הספציפי של לימוד ערבית כיהודיה-ישראלית, זו רק חוויה אחת מסוימת. היא אחרת לגמרי, והרבה יותר מוגבלת במשמעות שלה מאשר, למשל, החוויה של ללמוד (או לשלוח את הילדים שלך ללמוד) ערבית מגיל צעיר בגן או בבית ספר דו-לשוני, ככה שהיא נהיית שפת אם נוספת או בכל אופן שפה שמוכרת לך אינטימית כל החיים ברמה גבוהה מאוד. היא אחרת והרבה יותר מוגבלת גם מהחוויה של ללמוד ערבית פלסטינית כמבוגרת אם ניב אחר של השפה היה שפת האם של אימא או סבתא שלך. אבל אפילו החוויה המוגבלת הזאת שלי היא משמעותית ועמוקה.

לקח לי הרבה שנים להתחיל. בכיתות ז’ וח’ למדנו בבית ספר ערבית ספרותית, אבל כשעליתי לתיכון (ברמת גן אין חטיבת ביניים) שבו היה אפשר לבחור בין ערבית לצרפתית כשפה שלישית, ביקשתי לעבור לצרפתית. בדיעבד די מדהים להיזכר בסיבה שבגללה ביקשתי לעבור – אמרתי שאני מעדיפה להשקיע את הזמן שלי בשפה שיהיה לי מה לעשות איתה. לא היו מסביבי דוברי ערבית בכלל, זה לא היה חלק מהמציאות שחייתי בה. זה השתנה כמה שנים אחר כך, באוניברסיטה, שם הייתי חלק מחבורה מעורבת של אזרחי ישראל יהודים ופלסטינים. אבל גם שם, בתוך החבורה דיברנו בעברית, השפה שכולנו ידענו. זו התקופה שבה התחלתי להגיד שאני רוצה ללמוד ערבית מתישהו, שחשוב לי לדעת ערבית. זה מה שכל היהודים מסביבי אמרו. חלק גם עשו את זה, אבל אני לא.

באותה תקופה התחלתי גם ללכת להפגנות משותפות של יהודים ופלסטינים, אבל גם שם לא הייתי זקוקה לערבית. אפילו בהפגנות פלסטיניות בבלעין ובשייח ג’ראח, ההקשר המוגדר היטב, המלאכותי והמוגבל בזמן לא איפשר ממש להיפגש, ולא הצריך לנהל שיחה. הפעם הראשונה שבה הרגשתי בצורה מוחשית שערבית היתה יכול לעזור לי לתקשר היתה עשור מאוחר יותר, כשהצטרפתי לראשונה לקבוצה יהודית שבאה לעזור במסיק בכפר פלסטיני בגדה. שם מצאתי את עצמי לראשונה מעבירה ימים שלמים יחד עם דוברי ערבית שלאו דווקא יודעים עברית או אנגלית. בדרך כלל היה בין הפלסטינים מישהו שידע עברית, לפעמים מצוינת, כי הרבה מהגברים המבוגרים יותר עבדו הרבה שנים בישראל, אבל לא תמיד, ורוב הנשים לא דיברו עברית בכלל, ולא יכולתי לדבר איתן יותר משלום-שלום בלי התיווך של הבעלים שלהן. הייתי אורחת במשך שבוע, קיבלו אותי יפה, אבל לא הבנתי את השיחות מסביבי אלא כאשר יכלו והסכימו לדבר איתי בשפה שלי. אחדים מהפעילים היהודים האחרים מסביבי כן דיברו קצת ערבית, זה היה מאוד שימושי במקרים שבהם לא היה דובר עברית בסביבה, וגם היה ברור שהרבה יותר כיף להם. וכך, עד תום השבוע הזה הרצון המעורפל ארוך השנים שלי “ללמוד ערבית מתישהו” הפך לכוונה מעשית: להצליח לחזור לכאן בעוד שנה אחרי שלמדתי מספיק כדי להיות מסוגלת לנהל שיחה פשוטה בערבית.

גם הכוונה המעשית הזו לא התגשמה מיד. בשנה הבאה לא הצלחתי בכלל לחזור למסיק. בשנה שאחריה הצלחתי לחזור, אבל בלי שלמדתי שום ערבית, וחוויתי שוב את אותה חוויה כמו שנתיים לפני כן, וניסחתי שוב את אותה כוונה שניסחתי אז. אותו דבר חזר גם בשנה שאחר כך, ואז התחלתי סוף-סוף ללמוד.

מסקנה ראשונה מכל הסיפור הזה: צעד מפתח בהתנעת לימודי ערבית, או בהתנעה של כל דבר בעצם, הוא להפוך את הרצון הטוב העקרוני והמעורפל לכוונה מעשית ומוגדרת היטב. (גם רצון טוב עקרוני ובלתי-מוגדר הוא דבר חשוב בפני עצמו, אבל זה נושא לפוסט אחר). מסקנה שניה: גם כשכבר ניסחת כוונה מעשית ומוגדרת היטב זה עוד יכול לקחת זמן וזה בסדר. מסקנה שלישית: כדי ללמוד ערבית, זה מאוד עוזר אם יש לך סיבה מעשית בחיים האישיים שלך ללמוד ערבית. ומצד שני, כמובן, ככל שאת יודעת יותר ערבית יהיו לך יותר סיבות כאלה. כך פעילות פוליטית משותפת-באמת עם פלסטינים ולימוד ערבית הולכים באופן טבעי יחד, ותומכים אחד בשני.

מה שמוביל אותי למסקנה רביעית, חדשה בשבילי, שתמכה מאוד במחויבות שלי ללימודי ערבית בשנה האחרונה ואני רוצה להציע אותה גם כאן: ללמוד ערבית כיהודיה בישראל זה בעיניי סוג חשוב של אקטיביזם. זה סוג מאוד לא מסוכן של אקטיביזם, אבל אקטיביזם לא חייב להיות מסוכן. נדמה לי שהסיבה שהיה לי אישית קשה לתפוס אותו ככה, זה שהוא לא נופל לאף אחת מהקטגוריות שאני והסביבה שלי רגילות לזהות בתור אקטיביזם נגד הכיבוש: להצהיר בפומבי שהכיבוש זה רע, לנסות לעזור למי שסובל.ת ממנו, או לנסות להזיז מנדטים שמאלה. כל הפעולות האלה חשובות בעיניי. להצביע בבחירות למפלגה הכי לא פשיסטית שרצה בבחירות האלה זו כנראה הפעולה הפוליטית הכי אפקטיבית שאפשר לעשות כאזרחית מן השורה, בטח אם משקללות את כמות הזמן והמאמץ לעומת התועלת, ולפעול בצורה אפקטיבית כדי להזיז מנדטים זה כמובן הגביע הקדוש של כל פעילות פוליטית. להגיד בפומבי שהכיבוש זה רע, בהפגנות או ברשתות אחרתיות, זו עשייה שבעבר היתה מנומקת בזה שהיא דרך להזיז מנדטים שמאלה, ואני חושבת שהיום ברור לרוב מי שעושות אותה שזה לאו דווקא נכון, אבל הרבה אנשים מסביבי מגלים שבכל זאת חשוב להם להמשיך לעשות את זה; הנימוק שאני שומעת מסביבי עכשיו, ומסכימה איתו מאוד, זה שזה דבר חשוב בפני עצמו שיהיו יהודים-ישראלים שמשמיעים את הקול הזה, גם למען השותפים הפלסטינים שלנו (ובאמת החברים הפלסטינים בגדה מספרים לעתים קרובות כמה משמעותי להם לשמוע על הפגנות גדולות נגד הכיבוש, כשיש כאלה, קצת כמו שחטופים ששוחררו סיפרו כמה היו משמעותיות בשבילם ההפגנות למענם בישראל, וכמה הן עזרו להם להחזיק מעמד) וגם למען העתיד והנשמה של החברה היהודית בישראל. לבסוף, הסוג השלישי של פעילות – לנסות לעזור לפלסטינים שסובלים מעוולות הכיבוש וכך לקחת חלק בתנועה לעבר תיקון, קטן ככל שיהיה – זה משהו שכתבתי עליו בפוסט הקודם בתור הזדמנות נדירה בימים אלה להיות עם חופשי בארצנו, לחוות קיום מתוך אינטגריטי כיהודיה בארץ ישראל.

ללמוד ערבית זו פעולה שלא נופלת לאף אחת משלוש הקטגוריות האלה, אבל תומכת בשלושתם. כבר בטווח הקצר, כמעט מיידי, היכולת לתקשר אפילו קצת בערבית קלוקלת היא לפעמים שימושית מאוד בפעולות של נוכחות מגנה (הקטגוריה השניה). בטווח הבינוני, היכולת לתקשר בערבית מסייעת להתנגדות לכיבוש להיות מעוגנת בקשר עם מי שסובלות מהכיבוש הזה בפועל, וככה מזינה אותה ונותנת לה שורשים ועומק, עוזרת לה לצאת מהבועה (הקטגוריה הראשונה). ובטווח הארוך, חיבור בין השמאל-מרכז היהודי לפלסטינים בישראל הוא הדרך להזיז את הכנסת, הממשלה והחברה בישראל שמאלה (הקטגוריה השלישית). אבל מעבר לכל זה, וקצת כמו שכתבתי למעלה על השמעת עמדה נגד הכיבוש, אני מרגישה שללמוד ערבית בתור יהודיה ישראלית בזמן הזה פירושו להחזיק משהו מקודש שחשוב להחזיק, ושהוא רחב ועמוק יותר מאשר ביקורת על הכיבוש, כי הוא חיובי ולא שלילי, וחסר גבולות, וארוג לתוך היומיום. השפה היא כל כך יסודית לקיום שלנו כבנות אדם בעולם, לאיך אנחנו חושבות וחוות ופועלות; לאפשר לעם האחר גישה אל המקום הזה בנו ולהעניק לעצמנו גישה לשלו זה להיות בעצמנו, כמו שאמר מרטין לותר קינג, השלום שאנחנו רוצות לראות בעולם.

כמובן, זה לא שמי שיודע את השפה של העם האחר נהיה בהכרח שוחר שלום. סינוואר למד בכלא הישראלי עברית שוטפת לצד שנאה עמוקה לישראל, שב”כניקים סוחטים את מופעליהם בערבית שוטפת, וגם אחד המתנחלים היותר אלימים וזדוניים במקום שאליו אני באה מדבר עם החקלאים שהוא מאיים עליהם בערבית. שלא לדבר על הסיפור הטרגי של דור שלם של יהודים מארצות ערב שספגו ביזוי ואפליה על התרבות והשפה הערביות שלהם, חוויה שבדרך כלל לא היתרגמה לפוליטיקה שמאלית או לתחושת סולידריות עם פלסטינים ולעתים קרובות להפך – ההתנערות מערביות ומסולידריות עם ערבים היתה כרטיס הכניסה שהוצע להם לחברה הישראלית, כמו שקורה הרבה פעמים בהרבה הקשרים, כמו שגם נשים מוזמנות לעתים קרובות להתקבל למרחבים גבריים, גם אם בעמדת נחיתות נצחית, דרך התנערות מהנשיות שלהן ומנשים אחרות. אבל כל זה הוא סיפור אחר מהסיפור של מי שבוחרות באופן פעיל ללמוד את השפה של העם השני כשהיא איננה שפת האם שלהן. נדמה לי שבחירה כזאת, אם היא לא נתחמת היטב מראש ככלי במלחמה עם האויב, עתידה לייצר לפחות מידה של קירוב לבבות, ריפוי מסוים של הדה-הומניזציה של האחר.

המורה החכם שלי נאזיר טאהא (שמלמד כאמור בזום ובחיפה, וזמין ב-052-680-5855) מלמד ערבית דרך העברית. כלומר, הוא מלמד אותך לחשוב איך היית בונה את המילה או המשפט בעברית, ואז לבנות אותו בדיוק אותו דבר, רק בערבית. זו חוויה חזקה. ברמת המילים והשורשים יש הרבה קשרים יפים בין השפות, אבל לא מספיק כדי להנחות אותך בלימוד השפה – זה לא שאפשר להבין ערבית דרך עברית, כמו שאפשר למשל עם ספרדית ופורטוגזית. אבל ברמת המבנה התחבירי הקשר כן חזק מספיק כדי שהעברית תוכל לשמש לך כמורת-דרך, אם כי לעתים קרובות מתברר שהמשלב העברי ששימושי כדי להבין את הערבית הפלסטינית המדוברת הוא דווקא המשלב של עברית גבוהה ויפה יחסית, מעט מיושנת. באופן הזה לימודי ערבית דרך העברית הם גם דרך להבין יותר לעומק את שפת-האם שלך, להביא רבדים עמוקים יותר שלה לשימוש יומיומי, שזה דבר מאוד מגניב בפני עצמו. אבל גם: זו חוויה חזקה, לפגוש שפה-אחות של השפה שלך, אחרי שכל החיים למדת כל מיני שפות ממשפחה אחרת, ובכלל לא דמיינת שקרבה כזו אל שפה שהיא לא שפת האם שלך היא אפשרית. זה בפני עצמו מייצר איזושהי תובנה פוליטית משחררת ברובד עמוק יותר מזה של השיח הפוליטי הרגיל. אנחנו לא לבד פה, ואנחנו גם לא האדם הלבן הנאור עם הרובה בוילה שלו בג’ונגל, מוקף בפראים מסוכנים שהם לא כמונו; אנחנו כאן, במולדת העברית שלנו, בתוך מרחב מדהים ברוחבו ובעושרו של אחותנו הערבית, שכוללת ניבים שונים כל כך מזה שהם ממש שפות נפרדות, עם הלינגווה פרנקה של הערבית הספרותית שמחברת ביניהם. לתובנה התחבירית-אתית הזאת מצטרף גם האפקט הפשוט אך החזק שיש ללימוד ערבית על היומיום בישראל: פתאום כשאת שומעת סביבך ערבית במרחב הציבורי, באוטובוס, באוניברסיטה, בקופת חולים או בבית קפה, אז במקום להילחץ ולהרגיש באופן לא-מודע או מודע שזו השפה המסתורית של האויב ואי אפשר לדעת שהם לא מחליטים ברגע זה להתנפל עלייך ולרצוח אותך, את מתלהבת ומנסה להבין על מה מדברים. ואם את מצליחה, מתברר לך שמדברים על אותם דברים משעממים ומרתקים כל כך שאנשים מדברים עליהם בכל שפה אחרת, משפחה, אהבה, עבודה, החיים.

בקורסים של נאזיר אנחנו לומדים ערבית פלסטינית מדוברת, בלי ספרותית בכלל, בלי האלפבית הערבי, וגם כשאנחנו מתכתבים בווטסאפ בערבית זה בתעתיק עברי (גם עם החבר מהגדה שאני מתכתבת איתו בערבית אנחנו מתכתבים באותיות לטיניות). אפילו בתוך ההקשר הכה-מצומצם הזה ברור שהשפה המדוברת שאנחנו לומדים היא עשירה ורחבה מאוד מאוד, ומה שלמדנו עד כה הוא המעט שבמעט. אז מצד אחד זה פרוייקט לטווח ארוך, ואני בקורס השלישי שלי ומרגישה שרק התחלתי, ומצד שני בקורס הנוכחי אנחנו כבר מצליחות – כשאנחנו מסכימות לעשות כמו שנאזיר אמר לנו מהשיעור הראשון, ולנסות להגיד את מה שיש לנו להגיד בצורה הכי פשוטה שאפשר – לדבר אחת עם השניה די בחופשיות. וזה ממש ממש כיף. להתחיל לקחת את זה החוצה יהיה הצעד הבא.

אינטגרציות #4: האנדרטה

לפני כמעט שנה נסעתי לבקר חבריםות בליסבון ובברלין. בוקר אחד הלכתי לאנדרטת השואה היפה ורחבת הידיים של ברלין, שטח פתוח גדול בתוך מרכז העיר הסואן, שכולו שורות וטורים של אבני כמו-מצבה מסיביות מבטון בגבהים משתנים על קרקע גלית, לא ישרה. התיישבתי בצל של אחת האבנים הגבוהות יותר, כי היה חם, זה קרה ביוני. שלושה חודשים אחר כך, בספטמבר, תיחתם הפסקת האש, אבל ביוני 2025 עשרות חטופים עדיין הוחזקו בעזה ולא היה ברור מה הסיכוי שיחזרו בחיים, והמלחמה נמשכה כבר שנה וחצי. בשלב הזה כבר הרגנו עשרות אלפי אנשים בעזה, כבר החרבנו בשיטתיות את רוב הבתים והתשתיות ברצועה, כבר ביצענו הרבה מאוד פשעי מלחמה והתגאינו בהם. עוד משהו, שקרה בדיוק בתקופה שבה ביקרתי בברלין, הוא שהרעב ברצועה החריף מאוד, בעקבות ההשתלטות של ישראל על מנגנון הסיוע ההומניטרי וצמצום שלו לכדי ארבעה מרכזי חלוקה ליותר משני מיליון אנשים. אלו היו ימים שבהם כמעט כל יום יכולת לקרוא בעיתון (בעברית רק בעיתון “הארץ” כמובן) על עשרות אנשים רעבים שנורו למוות אותו לילה בידי חיילי צה”ל, כשניסו להבטיח לעצמם מקום בתור לאוכל. הייתי קוראת את הידיעות הזוועתיות האלה כמו בעולם אחר, בבתי קפה, מתחת לעצים בפארקים, על ספסלים מחוץ למוזיאונים, בדרך לפגישות ארוכות עם חברים, שבהן, מעל מנות טעימות ולא יקרות ממגוון מטבחי העולם היינו יושבים ומדברים, בין השאר, על מה שקורה בעזה, ומה שקורה בארץ, ומה אנחנו עושות, ומה עוד אפשר לעשות, ומה אפשר בגולה ומה אפשר במולדת, אבל משהו לא התחבר, לא הצליח להיות הגיוני.

באותו בוקר, בכל אופן, ישבתי לבד בצל אחת האבנים הגבוהות של אנדרטת השואה בברלין, והסתכלתי במרחב המוזר והנוגע ללב שמסביבי ובאנשים שחלפו בו, מופיעים לרגע או לכמה רגעים בטור או בשורה שלי ואז נעלמים לתוך שורה אחרת, ובלי להירדם, כמו אנשי-היער של לה גווין, חלמתי חלום. חלמתי שאני אישה זקנה שחיה בישראל עתידית שיש בה, על שטח פתוח גדול בתוך מרכז סואן של עיר, אנדרטה לזכר רצח העם בעזה. תלמידים קצת משועממים בטיול בית ספר חולפים בה בקבוצות, לומדים שוב את השיעור המוכר, והנלהבים שבהם הולכים הביתה אחר כך ומדברים עם ההורים והסבים שלהם, שמנסים להסביר איך מה שהיום לא יעלה על הדעת נראה לנו אז הגיוני, הדבר היחיד שיכולנו לעשות. בני הארץ הפלסטינים ופלסטינים ממקומות אחרים גם הם מסתובבים בה, כמו שאני מסתובבת באנדרטה בברלין, מתוך אינטימיות וכאב ונחמה. אבל גם אני ובני עמי מסתובבים בה, וגם אנחנו מוצאים בה, באופן אחר, אינטימיות וכאב ונחמה; לא בדיוק נחמה, משהו אחר; סוג מסוים של ריפוי; תיקון; אינטגרציה.

אני לא יודעת להעריך אותו באחוזים, אבל אני חושבת שיש סיכוי כלשהו שכשאהיה זקנה אני אחיה בישראל שיש בה את האנדרטה הזאת. לעת עתה, מה שאני רוצה זה לחיות באופן שיתמוך באפשרות שלה להתגשם.