יומיום/עבודה/כסף/שייכות

הנה אני שוב מתיישבת מול הדף הלבן של פוסט חדש בסבסטק. לא פרסמתי כאן במשך כמה שבועות, ויותר זמן עבר מאז הפעם האחרונה שכתבתי בפועל כי הפוסט האחרון שעלה כאן היה מאמר קצר ומרהיב של לה גווין שתרגמתי בהקשר אחר, ואת הסדרה שפורסמה כאן בשבועות שלפני כן, “אינטגרציות”, כתבתי בשלמותה לפני פרסום הפוסט הראשון, בכמה ימים של כתיבה רצופה.

אבל לפני ההפסקה הזאת הייתה תקופה לא קצרה, בחורף האחרון, לפני ואחרי המלחמה עם איראן, שבה מה שעשיתי כל יום בשעות העבודה שלי היה לכתוב, ורוב מה שממש הצלחתי לכתוב מההתחלה ועד הסוף היה פוסטים לסבסטק. אבל מה זה אומר בעצם, “שעות העבודה”, כשאף אחד לא משלם לך, לא על השעות האלה ולא על שעות אחרות? זו שאלה שהטרידה אותי לאורך התקופה ההיא, אם כי לא ממש ניסחתי אותה לעצמי ככה. מדהים להיווכח עד כמה, אפילו כשאת שייכת לקבוצה מעמדית ואידיאולוגית שחווה את היחס בין עבודה לכסף כיחס שרירותי לחלוטין, קשה להפריד רגשית בין “עבודה” לבין “להרוויח כסף”. במבט אנתרופולוגי על עצמי של לפני כמה שבועות, נדמה לי שמה שעשיתי כדי להצליח ליצור בתוך היומיום שלי הבחנה בין “עבודה” ל”לא עבודה” שלא כרוכה בכסף היה לכרוך זה בזה שני מאפיינים, האחד מרחבי והאחר תוכני. האיפיון המרחבי שהקפדתי עליו היה שעבודה היא מה שאת עושה בשעות שבהן את יושבת על כיסא ליד שולחן מול מחשב, רצוי (אם כי לא בהכרח) יחד עם חברה טובה שעובדת לצידך בכיסא הסמוך או בחלון של הגוגל מיט. האיפיון התוכני היה דומה להגדרה של חנה ארנדט ל-Work: השקעה של זמן ומאמץ בייצור של תוצר חומרי חדש, שלא היה בעולם קודם, שיש לו ערך כחלק ממכלול יצירה רחב יותר של הקהילה כולה, ושממשיך להתקיים לאורך זמן – המאפיין האחרון מבדיל אותו למשל מכיור נקי מכלים, שהוא תוצאה של מה שארנדט קוראת לו Labor, המלאכה האינסופית, הסיזיפית והממוגדרת של שימור ותחזוק החיים. בתקופה שאני כותבת עליה המשכתי כמובן לשטוף כלים ולתחזק את החיים בשפע של דרכים אחרות. אבל הדבר היחיד שעשיתי באותה תקופה שהיה Work ולא Labor והדבר היחיד שחוויתי כ”עבודה” היה לכתוב. והקפדתי לעשות אותו ורק אותו כשאני יושבת על כיסא ליד שולחן מול מחשב.

היו ביומיום שלי גם לא מעט שעות שבהן עשיתי דברים אחרים, שגם הם נכנסים להגדרה הרחבה יותר של ארנדט של “חיי המעשה”, דהיינו של הקיום הפועל של היחיד בהקשר של הקהילה האנושית הרחבה יותר, להבדיל ממה שהיא קוראת לו “חיי הרוח” הפרטיים, ולהבדיל גם (הייתי מוסיפה בהקשר של האופן שבו אני תופסת את חיי-שלי) מיחסים בינאישיים שהם תכלית עצמם. ברגע מסוים עצרתי למנות איזה דברים כאלה אני עושה, והתפלאתי לגלות שהם בעצם רבים ומגוונים למדי: השתתפות או הנחיה במפגשי חלימה חברתית פואטית, לימודי ערבית, נסיעות לדיר איסתיא, הנחייה בקואופרטיב המדיטציה ובקבוצת הישיבה לאקטיביסטיות, אירוח של קבוצת קריאה פמיניסטית, החזקה של קבוצת ישיבה שקטה בבקרים ועוד כהנה וכהנה. אבל היות שכסף לא היה מעורב ברוב הדברים האלה, והם גם לא היו כרוכים בישיבה של כמה שעות מול מחשב על כיסא ליד שולחן, היה לי קשה, עוד יותר מאשר ביחס לכתיבה, לתפוס אותם כדברים ממשיים שאני באמת עושה.

ככל שהתמשכה התקופה הזאת, שבה כמעט לא הרווחתי כסף וחשבון הבנק שלי הלך והתרוקן בהדרגה, הלך והתרוקן איתו בהדרגה גם משהו חשוב מתוך תחושת-העצמי האינטואיטיבית שלי – החוויה של עצמי כאדם אמיתי, אדם מבוגר באמת, שמתקיים קיום הגיוני ובעל משמעות בתוך העולם האנושי. הפילוסופיה והדהרמה אהובותיי (אך לא הספרות אהובתי הראשונה) מדברות לעתים על תחושת העצמי כאילו היא סלף-רפרנציאלית לגמרי, אבל זה לא נכון: כל תחושת עצמי היא תמיד חוויה מסוימת של עצמי ביחס לעולם. והתובנה של ריקות העצמי, לפחות התובנה החלקית שמוכרת לי מניסיוני האישי, אף שהיא מפחיתה את הצורך בהיבטים מסוימים של תחושת-עצמי חיובית כמו להרגיש יותר טובה מאחרים, לא מפחיתה את הצורך בהיבט המסוים הזה – הצורך לחוות עצמי שמתקיים בצורה הגיונית, בעלת ערך ומשמעות, בתוך מארג של קיום אנושי משותף (שחורג ממרחב הקשרים הבינאישיים). כדי לקצר אפשר לקרוא להיבט הזה גם פשוט שייכות, למרות שלמילה שייכות יש כל מיני משמעויות שונות מאוד, אז אולי מדויק יותר לקרוא לסוג השייכות המסוים שאני מנסה להצביע עליו כאן בכינוי ספציפי יותר, למשל שייכות מועילה.

קשה לחיות חיים יומיומיים מתפקדים, וכמעט בלתי אפשרי להיות מאושר.ת, בלי תחושת-העצמי הזאת של שייכות מועילה, מה שיכול להסביר הרבה מהמילכוד שישראלים מצויים בו בשנים האחרונות: הימין והמרכז מציעים שייכות מועילה דרך אלימות איומה ומתמשכת כלפי בני אדם אחרים, פשע שאחר כך צריך להכחיש בהתמדה כדי שתחושת השייכות המועילה שלך לא תישבר שבר איום, ואילו השמאל לא מציע דרך אפקטיבית להרגיש אותה מלכתחילה, ולעתים קרובות מדי גם אומר לך שהצורך שלך בתחושה כזאת הוא בעייה שלך.

אבל מה שגרם לי לבסוף לשנות את היומיום שלי לא היה תחושת השייכות המועילה שלי שהלכה והתפוגגה, אלא העובדה הקשורה אך הנבדלת שהכסף הנזיל בחשבון הבנק שלי עמד להיגמר. וכך הפסקתי באחת לכתוב פוסטים לסבסטק ולכתוב בכלל, והתיישבתי בבהלה לערוך את התרגום של הספר האחרון בסדרת ארץים, משהו שכן משלמים לי עליו, גם אם מעט ביחס לכמות העבודה שאני עושה כי אני אוהבת מאוד את הספרים האלה ורוצה שהם יהיו מתורגמים היטב. ומיד כשסיימתי עם זה, נקרתה בדרכי הזדמנות לעבודה במשרה חלקית בתחום המיינדפולנס. לקחתי אותה, וכך, לראשונה אחרי כמעט עשור של קיום מדאנה או מעבודות פרילאנס, לפני כמה ימים התחלתי לעבוד.

והנה היא שוב, התדהמה להיווכח עד כמה גמישה תחושת-העצמי, וכמה מהר היא מתעצבת מחדש בנסיבות חדשות. זה משהו שכבר קצת נחלש אצלי (אבל פחות ממה שחשבתי פעם שהוא נחלש), וקל לי יחסית לדמיין איך הוא יכול להיחלש עוד ואולי אפילו להיעלם כשהתובנה של ריקות העצמי נעשית עמוקה יותר – הנטיה האינטואיטיבית של התודעה (לא משנה אילו רעיונות את יודעת לנסח בשיחה אינטלקטואלית) לחוות את נסיבות החיים שלך כרגע ואת תחושת-העצמי שנולדת מתוכן בתור מי שאת באמת. אבל הרי גם התפיסה שיש איזו מהות של העצמי שלך שהנסיבות לא יכולות להשפיע עליה היא אשליה. האם תובנת ריקות העצמי יכולה לעזור לתחושת העצמי שלך – לא העצמיים הגדולים וחסרי הגבולות של חיי הרוח, אלא העצמי האנושי והחברתי שמתהווה בחיים האנושיים שלך בתוך חברה אנושית, זה שרוצה וצריך לחוש שייכות מועילה אל החברה הזאת – להיות פחות תלויה בנסיבות? ו/או, האם היא יכולה לעזור לך להבין בצורה מעשית איך להביא את עצמך מנסיבות מסוג אחד ותחושת העצמי שהן מולידות לנסיבות מסוג אחר ותחושת עצמי אחרת? לא יודעת.

תחושת השייכות המועילה שמתהווה אצלי מחדש עכשיו שהתחלתי מחדש לעבוד תמורת כסף היא מסוג חדש-ישן, אחרת מזו שחיפשתי בשנים האחרונות ובמיוחד בחודשים האחרונים. היא לא כרוכה בתחושה שאני עושה את מה שאני צריכה לעשות, נותנת לקהילה האנושית שלי את מה שיש לי לתת לה. היא כן כרוכה בראייה של מה שאני עושה כמועיל יחסית, בטח יותר מועיל מהמשרות הקודמות שהיו לי, בהייטק; אבל יותר מזה היא כרוכה, בדיוק כמו בהייטק, בחוויה הישירה של רשימה ארוכה של משימות שאני מעבירה בזו אחר זו ממצב “לעשות” למצב “עשוי”, ובידיעה שאני מרוויחה כסף, הרבה פחות משהרווחתי בהייטק כמובן.

אני מרגישה איך החוויה החדשה-ישנה הזאת של עצמי שעושה משימות מועילות יחסית ומרוויח כסף מזינה ונותנת אנרגיה; ואני מרגישה גם את המוגבלות שלה. לא זה מה שאני רוצה באמת. אני רוצה לעשות את מה שאני צריכה לעשות, לתת את מה שיש לי לתת, לכתוב. היום, בערך חודשיים אחרי שאמרנו שנעשה את זה, נפגשתי סוף סוף עם רחל, שגם לה יש סבסטק שמתפרסם בימי שלישי ושאני קוראת באדיקות, כדי לשבת זו לצד זו, על כיסאות ליד השולחן מול מחשב, ולעבוד, לכתוב פוסטים לסבסטק שלנו. זה הרגיש כמו דבר טוב טוב לעשות. ננסה להמשיך עם זה בימי שלישי אחר הצהריים.