גאיה האוס במבט מהמדשאה | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

ונתנה תוקף

יום #1


הריטריט שעשיתי הקיץ לא היה במקום פראי או מרוחק. נסעתי לחודשיים לגאיה האוס, מרכז מדיטציה בדבון, שנמצא בלב אזור כפרי אנגלי מאוד. אפשר לצאת ממנו לטיולים קצרים בסביבה על הpublic footpaths, שבילים בוציים צרים שעוברים דרך שדות מרעה ירוקים של כבשים או פרות, מופרדים זה מזה בשערים קטנים שאת מקפידה לסגור אחרייך. בין השדות פזורות חוות, מבני אבן עתיקים למראה, חלקם עם גגות קש, כולם עם שמות כמו Cloudy Hill או Apple Cottage ואפילו House of Joy. בטיול האהוב עלי קטע מהשביל עבר ליד נחל, ואחד העיקולים בנחל יצר חוף סלעי קטן שבו הייתי יושבת הרבה, לפעמים אפילו מתפשטת וטובלת לרגע בהחבא במים הקפואים, ומהר יוצאת לפני שמישהו יראה, ומתלבשת שוב, ושוב משתרעת לרגלי העץ הלא גבוה באמצע החוף. עצים דקים אחרים התגודדו משני צידי הנחל, מסמיכים צמרות זה לזה כמו שתי ילדות רכונות מעל מחברת. בין המים האפרפרים המפכים בשקט לבין חופת העלים הירוקה הבזיקו מדי פעם שלדגים כחולים שעשו את דרכם במהירות במורד הנחל – בשבילם הוא היה השביל. ברגעים אחרים הלכתי על דרכי אספלט כפריות צרות, סדוקות משמש, מוקפות במשוכות ירוקות צפופות שלאורך הקיץ הפטל עליהן הלך והבשיל. כשמכונית התקרבה הייתי נצמדת לשיחים כדי לתת לה לעבור, והנהג היה מאט ומחייך ומרים יד בברכת שלום, וגם אני.

בטיול קצר אחר – הטיול אל תל דנברי, שבראשו מכסה חלקת יער את חורבות היישוב הנאוליתי כמו כובע, וקצת מתחת לשוליה נפקחות עיני השביל אל נוף הארץ הכפרית הירוקה הפרושה מסביב לכל כיוון – בטיול אל התל, דרך האספלט מברישה לרגע את שולי כפר דנברי בן-זמננו. לאורך כמה עשרות מטרים ניצבים בתים חדשים קטנים, דומים זה לזה, כולם עם מדשאות קדמיות קטנות ומכוניות גדולות בחנייה. לצד הדרך מול אחד מהם עמד כשעברתי שם ואן לא גדול, פתוח, ומחוצה לו ניצב שולחן עבודה על חמורים, שגבר ארוך שיער בן חמישים בערך ניסר עליו משהו. הוא עמד וניסר שם גם בפעם הבאה שטיילתי שם וגם בזו שאחריה, ובתוך הוואן צמחו בהדרגה מטבח קטן, אזור אחסון, מיטה, בנויים בעבודה איטית, אוהבת. לבסוף, קצת יותר משבוע לפני החזרה שלי לארץ, עצרתי ודיברתי איתו קצת. הוא סיפר לי שהוא בונה את הוואן לעצמו, כדי לנסוע לScottish Highlands לחודשיים עם שני הכלבים שלו. בניית הוואן ארכה יותר משחשב, אבל עוד יומיים הוא יסיים ויצא לדרך. אבא שלו מת לאחרונה והשאיר לו ירושה קטנה שמאפשרת לו את זה. הוא נולד שם, אבא שלו, בהרים של סקוטלנד, והיה לוקח אותו לשם לטיולים כשהיה ילד, ועכשיו הוא זה שלוקח איתו את האפר של אבא שלו בחזרה. זו ארץ פראית, הוא אמר, את מקבלת חמש עונות ביום, גשם, שלג, ברד, רוח… ושמש, הוסיף אחרי רגע של מחשבה. הוא סיפר כמה הוא אוהב את הפראות הזאת, את הבדידות והמרחבים של ארץ הגבהים, גם אני אוהבת אותה, דיברנו על זה קצת. אז למה אתה חי פה, שאלתי לבסוף, והוא ענה, כי פה יש עבודה.

מדי פעם יצאתי גם לטיולים קצת ארוכים יותר. באחד מהם השביל הגיע בנקודה מסויימת אל גשר קטן מעל נחל, ואז פנה שמאלה בלי לחצות אותו. בצד השני של הנחל שטף כביש רב-נתיבי, שהרבה מכוניות חולפות בו במהירות. חציתי את הגשר ועמדתי לרגע על שפת הכביש, רואה ושומעת ומרגישה בגוף את הדף התנועה שלהן על פני האספלט. זה הרגיש כאילו חציתי סף מכושף לתוך עולם אחר לגמרי, עולם של יצורים זרים מזהמים שנעים מהר מדי על פני האדמה, עולם של מוות, שמתקיים ליד ובעצם בתוך העולם החי, אבל פונה ממנו והלאה בתנועה כל כך החלטית שהוא מצליח כמעט לשכוח ממנו. עמדתי שם עוד רגע, ואז חציתי בהקלה את הגשר בחזרה אל השדות.

בטיול ארוך אחר הדרך הכפרית כמעט נגעה לרגע באחת השכונות של העיר הקרובה, ניוטון אבוט: בין בתי לבנים שהפנו את גבם לדרך נגלה קטע של כביש ומגרש לשטיפת מכוניות. בפעם הראשונה שעברתי שם רק הסתכלתי לרגע מרחוק. בפעם השניה, באחד הימים האחרונים של הריטריט, חציתי שוב את הסף שבין העולמות, כמו שעשיתי בטיול אל הגשר, אבל הפעם גם ממש נכנסתי פנימה והלכתי כמה דקות על המדרכה לאורך הכביש. שוב הרגשתי בגוף את התנועה המהירה מדי של המכוניות, והעין חיפשה מפלט במה שלא נע, שורות הבתים שניצבו צפופים ואחידים מצידו השני של הכביש, וביניהם בית אחד לא שייך, בית אבן עם גינה גדולה שכנראה עמד פעם בין שדות אבל העיר הגיעה אליו ובלעה אותו. על קיר של תחנת אוטובוס ריקה הודבק שלט פרסומת לרשת המבורגרים ועל צידו השני שלט פרסומת למיץ, taste the sun! אמרו אותיות צבעוניות גדולות על פני תמונות צבעוניות גדולות של אנשים שההמבורגר או המיץ עשו אותם מאושרים, כבר חודשיים לא ראיתי דברים כאלה, וחשבתי בפליאה, אה נכון, כל זה באמת ישנו, זו לא רק תעמולה של ספרי דהרמה. ולרגע התפלאתי לראות בצד שלי של המדרכה את הגדר החיה המוכרת של שיחי פטל, צומחת גם פה בתוך העיר כאילו כלום. בהיסוס קטפתי פרי אחד וטעמתי אותו: הוא היה מתוק, כמו בעולם האמיתי, העולם שלי. הסתובבתי וחזרתי אליו, שוב, בהקלה.

אבל כמה ימים אחר כך בא הבוקר בו התעוררתי בארבע ועשרה מהשעון המעורר, והשתקתי את השעון, הכתפתי את תיק הגב המתפקע שחיכה ארוז למרגלות המיטה, ירדתי למטה, ואחרי כמה דקות שמעתי את המונית המתקרבת ויצאתי לפגוש אותה ברחבת הכניסה הדוממת של גאיה האוס. הנהג, מייקל, הסיע אותי בחושך בדרכים הכפריות הצרות אל ניוטון אבוט ובדרך סיפר לי איך חלם פעם לעבור לפורטוגל ולבנות לעצמו חווה לחיות בה חיים בני-קיימא, אבל היו לו בעיות בריאות במשך ארבע עשרה שנה ועכשיו כשסוף-סוף הNSA החליפו לו את הירך הוא מרגיש שכבר מאוחר מדי, הוא בן חמישים ושמונה, וחוץ מזה נגמר לו הכסף. בכל זאת הוא לא הסכים לקבל תשר (אולי הייתי צריכה להתעקש יותר) לפני שהוריד אותי בתחנה שעל הכביש הראשי, לחכות לאוטובוס שיגיע עוד חצי שעה. מאחורי התחנה גיליתי גן. חוץ ממני ומהעצים היו שם רק ירח לבן גדול שהתחבא בין הצמרות, ובחור שיכור אחד שהסתכל עלי מנסה לעשות קצת מדיטציה והתקרב לומר לי שאני מוזרה, שאני צריכה להיות זהירה, איזה ווירדו עלול להטריד אותי, הסתכלתי עלייך ולרגע הרגשתי כאילו אני הווירדו הזה, הוא אמר. עם הזמן עוד כמה אנשים הגיעו לתחנה, ואחריהם האוטובוס, שהסיע אותנו על פני הערים והשדות וזריחת השמש עד לתחנה המרכזית, שבה כבר חיכו הרבה אנשים אחרים על שורות צפופות של כיסאות מול טלוויזיה גדולה, ששידרה חדשות רעות מן המולדת, ולרגע התבלבלתי, כי כבר שמעתי את החדשות האלה לפני חודשיים, לפני שנסעתי לריטריט – סיפור על בחור פלסטיני שיצא מהבית בזמן פלישה של צה”ל כדי לעזור למישהו פצוע ברחוב, וחיילים ירו לו בראש – אבל זה כמובן פשוט היה מישהו אחר הפעם. עד שהבנתי את זה, החדשות התחלפו בתחזית מזג האוויר, הקשבתי לה לרגע אבל היא כבר לא היתה רלוונטית בשבילי, כבר לא אטייל באוויר הארץ הזאת, אני בדרך חזרה. והדרך המשיכה, האוטובוס השני הגיע, עלינו, נסע, הגיע, ירדנו, ואז שדה התעופה על כל טקסיו הסבוכים כבחלום, ואז המטוס, שמתוכו אני כותבת עכשיו את המילים האלו – רחוק למטה מתחתיי פרושים השדות הירוקים של ארץ אחרת, אבל אני כאן, בבטן היצור הזר המזהם הזה, שנע מהר מדי על פני השמיים, מלא בשורות צפופות של כיסאות ובהם אנשים שמסתכלים לתוך מסכים, ביניהם אני – כבר לגמרי שוב בתוך, אבל כמובן גם עדיין רק בדרך אל, העולם האחר ההוא, עם הקצב המשובש וההיגיון הפנימי המשובש שלו, אבל שגם הוא, בכל זאת, עולם אמיתי, וגם אותו אני אוהבת, זה שיש בו, כמו שאמר האיש שבנה את בית הוואן היפה, עבודה. גם לי יש בו עבודה. לא רק בו, אבל גם בו. אני מתכוונת לעשות אותה.



יום #20


היום לפני שלושה שבועות היה היום האחרון שלי בגאיה האוס, וחייתי אותו מטושטשת מרוב חרדה וחגיגיות. כל היום עשיתי כל מיני דברים בפעם האחרונה, כולל טיול אחרון לתל דנברי ולנוף הכפרי הנשקף ממנו. בית הוואן כבר לא חנה בצד הדרך, אבל המשוכות עדיין הצמיחו פטלים שחורים ומתוקים. זה היה יום שישי (התבאסתי על עצמי שהתפתיתי לטיסה הזולה בשבת), ובערב ישבתי על הספסל השבור בקצה החצר הצופה מערבה לשדות, שגיליתי ממש לקראת סוף הריטריט, כדי להתפלל ולשיר ולקדש את השבת, ושחיתי במורד נהר המילים המוכרות קצת מהר מהרגיל מבלי משים, כדי להספיק לעוד מדיטציה אחרונה באולם הגדול בשבע וחצי, ואחריה עוד מדיטציה אחרונה-אחרונה ברבע לתשע. כמה רחוק נראה עכשיו כל זה. ביום שישי שבוע אחר כך כבר הייתי מזה שישה ימים בארץ, ונסעתי עם חברים מדהרמה מעורבת חברתית לתפילה-הפגנה של יום שישי בדיר איסתיא, שנערכת עכשיו כל שבוע במרחק מה מול המאחז שהוקם לאחרונה על אדמות של הכפר, מוקף במשוריינים של הצבא ובחיילים שלפעמים אלימים ולפעמים לא. בזמן שרוב המפגינים התפללו בציליה הגדולה, עמדנו אני ועוד יהודי קצת בצד עם אחד המארחים שלנו ודיברנו על כמה התפילות שלכם ושלנו דומות. ביום שישי שאחר כך היה ערב ראש השנה ונסעתי להורים שלי. ויום שישי שאחר כך הוא היום, ערב שבת תשובה, והתכוונתי לנסוע שוב לדיר איסתיא אבל לא נסעתי בסוף, הלב כבד מדי ומושך את הגוף למטה, אל המיטה, אולי בניסיון להגיע בחזרה אל האדמה.

הלב שלי כבד ככה כבר כמה ימים. אני מכירה היטב את כובד הלב הזה, הוא מלווה אותי שנים, אבל עבר כבר זמן מה מאז הפעם הקודמת. בריטריט גם כשהלב כבד הוא כבד אחרת, כובד שמצליח להגיע אל האדמה, אל התרגול והתפילה, אל אלוהים, ומתוכו אל הבריאה והברואות. אבל כשהלב כבד כמו שהוא כבד עכשיו קשה לי למדוט וקשה לי להתפלל, אני לא בטוחה אפילו אם בערב אצליח להתפלל, למרות שזה ערב שבת תשובה. אבל הכובד עצמו הוא סוג של תפילה, אני אומרת לעצמי בעדינות שחזרה איתי מן הריטריט, ושתרגול הבוקר הארוך שאני מצליחה בינתיים לשמר גם פה עוזר לה להעמיק שורשים לתוך הלב, גם כשהתודעה משתנה יחד עם העולם שבתוכו היא נמצאת ואותו היא משקפת. הבוקר, כיוון שלא נסעתי לדיר איסתיא וקשה מדי למדוט או להתפלל או לעבוד, שכבתי במיטה וקראתי ב”בנות הדרקון” של מרית בן ישראל, שקניתי לעצמי במתנה באחד הימים הראשונים בחזרה בארץ (נתתי לעצמי כמה מתנות בימים האלה, גם הנסיעה לדיר איסתיא היתה אחת מהן, וההתעקשות על תרגול הבוקר היתה אחת הגדולות), ספר יפה בשלושה כרכים שהלב שלו כבד כמו הלב שלי, כמו אדמה, כמו אש בוערת בעומק האדמה. קראתי עד שסיימתי את הכרך השני, ורק מדי פעם הפסקתי כדי לגלול קצת בפייסבוק. בפייסבוק כמו בפייסבוק, יש בכל יום את מה שכולם מדברים עליו באותו יום, נהר חסר ממשות וחסר זיכרון של הווה נרעש תמיד. היום כולם מדברים על מה שאמרה הטייסת הקרבית ועל הסדרה החדשה של רון כחלילי ועל מליון ושש מאות אלף שח שכבר גויסו לטובת האיש ששרף הורים ותינוק בשנתם. בין הדעות שזורים גם פוסטים של חברים ומכרים שמפרסמים את הסדנאות והקורסים שלהם, כמו שגם אני אחזור לעשות עוד מעט. ובין הדעות והפרסומים אני נתקלת גם בקישור לדואט היפה של איה כורם ושי אברמסון, תרגום של “ומי באש” של לאונרד כהן משולב בקטעים מתוך תפילת “ונתנה תוקף” שבשורשו. בפוסט ההקדמה של איה לשיר אני לומדת שכהן כתב את השיר אחרי שביקר בארץ בתום מלחמת יום הכיפורים. (בשבת שעברה, כשביקרתי את ההורים שלי, אבא העלה זכרונות מן המלחמה, זכרונות שכבר שמעתי, אבל הם נחרטים בעדינות לתוך הנפש עוד קצת בכל שמיעה, אם כי לא כמו שהם חרוטים בנפשו שלו. השנה זו שנת החמישים למלחמה, הטלוויזיה שלהם מלאה בזה, והזכרונות עולים.)

אני מקשיבה לשיר והלב כבד והתודעה חושבת שיום הכיפורים הזה, השנה, מרגיש לי בלתי אפשרי. נדמה שהשנה אפילו להתפלל יהיה חילול קודש, אפילו לרצות לכפר, עד כדי כך אי אפשר. לא על מה שאמרה הטייסת או על הכסף שגויס לטובת הרוצח, זה לא חשוב, אלא על המעשים עצמם, אלו שקרו ושממשיכים לקרות ומתעצמים. הילדים שמופצצים מהשמיים, הילדים שנשרפים, הילדות שנשלחות אל הדרקון, אל כל מיני דרקונים, אבל גם המבוגרים והמבוגרות, וגם כל השאר, כל האחרות הלא-אנושיות שמביניהן, רק לפני כמה שבועות, בטיולים שלי סביב גאיה האוס, עמדתי והבטתי בתדהמה אל העולם האחר המשוגע הזה, ואז חזרתי אליהן בהקלה. אני פוחדת שאפילו ביום הכיפורים עצמו לא אצליח להתפלל, כמו שאני לא מצליחה עדיין, מאז שחזרתי, לעבוד, לא באמת לעבוד, לא לכתוב. זה לא במקרה, העבודה והתפילה הן הרי ביטויים שונים של אותו הדבר, של אותה אהבה, שביטוי אחר שלה הוא זה שמתאפשר לפעמים במפגש עם אנשים, אותו אני דווקא כן מצליחה מאז שחזרתי, אבל העבודה והתפילה, מה יהיה עליהן, איך אמצא את הדרך. אני חוזרת אל הטקסט שכתבתי מתוך המטוס, על העולם הזה “שגם הוא, בכל זאת, עולם אמיתי, וגם אותו אני אוהבת, ויש בו, כמו שאמר האיש שבנה את בית הוואן היפה, עבודה. גם לי יש בו עבודה. לא רק בו, אבל גם בו. אני מתכוונת לעשות אותה”. אני מתקנת אותו קצת, מוסיפה לו עוד פרק, ואז יורדת לוואדי, למדוט, להתפלל.

2 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *