לחיות ולפעול | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

לחיות ולפעול – חלק ראשון

10.5.24

בחודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר ביליתי הרבה מהזמן שלי בקריאה וכתיבה של מחשבות ופרשנויות על המצב, כאן ובבמות אחרות. זה היה לי חשוב. האסון טלטל עמוקות את חווית החיים במקום הזה, והרגשתי גם אצלי וגם מסביבי מאמץ גדול, כנה וקולקטיבי לחשוב בבהירות, to make sense, להבין מה בעצם קרה וקורה ומה צריך לעשות ביחס לזה. המאמץ היה מלווה בתחושה של דחיפות, כי היה ברור שהאסון לא קרה ונגמר אלא ממשיך לקרות, ובמעגלים הולכים ומתרחבים. היה לי חשוב לקחת חלק במאמץ הדחוף והמשותף הזה להבין, והרגשתי שותפות עם כל מי שלקחו בו חלק מתוך אותה כוונה, גם מי שלא הסכמתי עם הפרשנויות שלהןם.

בחודשים האחרונים ההרגשה שלי שונה. נראה לי שאין במצב כרגע משהו מורכב וקשה להבנה. כבר זמן רב ברור שהמלחמה לא תחזיר את החטופים, לא תחזיר את המפונים לבתיהם בבטחה, לא תעניק ביטחון לאזרחי ישראל, אלא מביאה רק עוד מוות, חורבן ופחד. ברור גם שבחייהם של שני מיליון אזרחים בעזה מתחולל כבר חצי שנה אסון מחריד ושובר לב, ושלישראל יש אחריות ישירה ועקיפה עליו, גם אם לא בלעדית. ולבסוף, ברור שאי אפשר לסמוך על ממשלת ישראל בשום דבר, ושההחלטות שהיא מקבלת או נמנעת מלקבל לא מעוגנות בשום תחושה של אחריות כלפי אזרחי המדינה, אלא בתאוות אדנות ואינטרסים אנוכיים. מי שהדברים האלו לא ברורים לו עדיין הוא מי שלא רוצה לראות אותם, ופרשנויות ועובדות לא יעזרו. לכן אני מרגישה שבקריאה או כתיבה פרשנית על המצב יש הרבה פחות טעם וצורך עבורי ממה שהיה בו קודם.

אבל בשבועות ובימים האחרונים מתחוור לי שיש סוג אחר של כתיבה שאני כן מרגישה שיש בו טעם וצורך, ושמבקש מאיתנו מאמץ קולקטיבי לראות ולהבין, to make sense. וזו השאלה שעולה, גם אם בעוצמות שונות, כנראה אצל כל מי שכן מסכימה לראות ולדעת מה קורה כאן – איך לעזאזל ראוי ואיך בכלל אפשר לחיות ולפעול בתור בנות המקום הזה, וספציפית בתור אזרחי.ות ישראל, בזמן הנורא והמתמשך הזה. זו שאלה שראוי וצריך לשאול, ולנסות לענות עליה. ואין לה תשובה קלה. אני לא חושבת שמישהי.ו מאיתנו יכולה לענות עליה תשובה מוחלטת, אבל אני חושבת ששיחה משותפת עליה יכולה לעזור לנו לענות כל אחדת את התשובה שלה, ומתוכה לחיות, ולפעול, גם בתנאים האיומים האלה.

יש בשיח, מן הסתם, הרבה התייחסויות גם לשאלה הזאת, אבל אני מרגישה שהרבה מהן הן התייחסויות שמחנכות, מטיפות, קוראות להמונים להצטרף למאבק. והרבה אחרות הן התייחסויות אפולוגטיות, שמנסות לרכך את הכאב של העצמי במצב שמעורר רגשות קשים של ספק, אשמה וייאוש, בעזרת אישור מהעולם שאני בסדר. אני מבינה מאוד את הדחף להתבטא בשתי הצורות האלו, וגם עושה את זה בעצמי. אני בהחלט לא חושבת שהן פסולות. אבל אני שמה לב שכקוראת, אלו שתי צורות התייחסות שלרוב לא עוזרות לי בהקשר של השאלה שהעליתי למעלה. מה שעוזר לי ונותן לי השראה זה כשאני נתקלת בכתיבה שלא פונה מבמה מדומיינת אל המונים מדומיינים, וגם לא מתמקדת בשיכוך כאביו של העצמי, אלא משתפת מתוך ההתמודדות האישית של הכותב.ת עם השאלה איך לחיות ולפעול כאן היטב בזמן הזה – מה הכותב.ת עושה, חווה, חושב.ת – בהקשר של תפיסה מפורשת או משתמעת של הכותב.ת את עצמו.ה כחלק מאיזשהו אנחנו, שמנסה להבין ביחד איך לחיות ולפעול כאן בזמן הנורא הזה כבני ובנות אדם.

אז אני אנסה להתחיל לכתוב ככה ונראה מה יקרה.

13.5.24

כתבתי לפני כמה ימים על הכמיהה שלי לכתיבה שמנסה להבין איך לחיות ולפעול פה בזמן הרע הזה, לא מתוך עמדה מטיפה או מחנכת, וגם לא מתוך עמדה שפונה רק פנימה ומרוכזת בעצמי, אלא מתוך ניסיון לענות יחד כקולקטיב על השאלה הדחופה והקשה הזאת. אמרתי שאתחיל לכתוב ככה בעצמי. זה לא פשוט, מסתבר. בכל מקרה, הנה אני מנסה.

בשבילי יש סביב השאלה הזאת בזמן הזה ארבעה קשיים עיקריים, למרות שהמילה קושי כל כך לא מספיקה, אז נאמר ארבעה נחשולים אדירים של קושי שגואים לסירוגין. הראשון, וזה שאתמול והיום נוכח מאוד, הוא הכאב והאבל העצומים על כל החיים שאבדו ואובדים ונפגעו ונפגעים בארץ הזאת, כל כך הרבה כאב ואבל שבאמת לא ברור לי איך אפשר להרגיש בכלל במלואו ולהכיל אותו ולהתייחס אליו. ואני מרגישה שאי אפשר אפילו להתפנות להתאבל כמו שצריך, לא על אסון השבעה באוקטובר שקרה כבר לפני יותר משבעה חודשים, ולא על כל האסון שקרה וקורה מאז בפלסטין ובישראל, כי האסון לא מפסיק לקרות, וכדי להתאבל צריך להיות אחריו. ובאבל המתמשך הזה, שלא יכול להיחוות כמו שאבל מבקש להיחוות, ולא יכול לעבור את התמורה שהוא מבקש ולתת את המתנה האפלה שלו, אלא ממשיך לרבוץ לא מעוכל כמו אבן בגרון, באבל המתמשך והתקוע הזה יש משהו שמתיש ומועך ומכלה את הכוחות, יותר ויותר לאורך הזמן. וביומיום הוא צץ בכל מיני צורות ודמויות, לפעמים ברורות יחסית ולפעמים ממש לא, למשל בתור איזו אנוכיות והתעסקות עצמית שלא פשוט לראות שהיא בעצם התמרה של הכאב על מה שקורה בחוץ לגודל שמרגיש יותר אפשרי להכלה, או פשוט בתור אפתיות, דיכאון (אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת), תחושה עזה שאני לא מסוגלת לקום מהמיטה, רק לראות עוד סדרה בנטפליקס. וכשזה קורה לעתים קרובות באה גם תחושה של אשמה או בושה או ביקורת עצמית אלימה, ואם אני לא מביאה אליה חמלה בזמן אלא מתפתה לניסיון להתריס נגדה או לברוח ממנה התוצאה היא התגלגלות מהירה במורד מין מחילה כזאת של ניסיון הימנעות שלא ממש מצליח אף פעם. ואני נתקעת שם במשך כמה זמן, לפעמים שעות, לפעמים ימים.

אבל יש גם הרבה רגעים שבהם האבל מצליח להיפתח אל החמלה שהיא השורש והמקור שלו (יש משפט יפה של אורסולה לה גווין שהולך איתי כבר כמה שנים, מתוך “טהאנו”: and her anger turned right about to the love that was its source). בשבילי זה מתאפשר בעיקר מתוך תרגול המדיטציה, שהוא חלק מרכזי מחיי כבר יותר מעשור. וספציפית, בהקשר הזה, מה שעוזר לי הוא תרגול ספציפי שיוצא לי לעשות פעם בכמה ימים בממוצע בחודשים האחרונים, שבו אני מתעכבת על משהו שקרה לי או שקראתי או שחשבתי עליו מתישהו במהלך היום בהקשר הפוליטי ושעורר בי צער כעס כאב. איזו כותרת מהעיתון, למשל. בדרך כלל בזמן אמת אני ממשיכה די מהר הלאה לדבר הבא, כי יש הרי כל כך הרבה דברים. אבל במדיטציה אני נשארת עם הדבר האחד הזה שבחרתי לתרגל איתו, לא משנה מה, ועם הכאב שהוא ספציפית מעלה. או לפעמים לא בוחרת דבר לתרגל איתו אלא פשוט שוהה עם תחושת הכאב עצמה, אם היא מאוד נוכחת ברגע שאני מתיישבת, ושואלת אותה בעדינות מאיפה היא באה, ולפעמים יש תשובה שמקשרת אל משהו ספציפי ולפעמים לא. וכך או כך, אני מחזיקה אותה ומשתהה איתה ומרגישה אותה מקרוב, מתוך עדינות, כשתשומת הלב רחבה יחסית, בדרך כלל בגודל של הגוף כולו ועוד קצת, כמו שמלמדות במסורת שאני מתרגלת בה, או לפעמים אפילו בגודל החדר, או עוד יותר, עד קילומטר בערך לכל כיוון. ובתוך תשומת הלב הרחבה דיה, הקשובה והאכפתית האבל מקבל כמה מקום שהוא צריך. ולפעמים זה מרגיש בהתחלה ממש בלתי נסבל, או אפילו לא רק בהתחלה – לפעמים כל העניין לא מצליח ורק מחמיר את המצב, וזה אגב משהו שלא שמעתי הרבה פעמים מורי מדיטציה מדברים עליו, אבל בחוויה שלי הוא די מוכר, שלפעמים אותו תרגול שבפעמים אחרות היה מיטיב, הפעם איכשהו לא מיטיב, ואיכשהו אי אפשר למצוא מה לעשות בתוך התרגול שכן יהיה מיטיב, ואני יוצאת מהתרגול ברע יותר מקודם, עם פחות בהירות ופחות כוחות. אבל הרבה פעמים, ברוב הפעמים, יש יכולת להיענות במיומנות למה שמופיע והתרגול כן מיטיב. ולפעמים זה מדהים עד כמה, כמה מהר ולעומק יכול להשתנות משהו שלפני רגע הרגיש אינסופי ובלתי נסבל לחלוטין, או עד כמה ההתייחסות רק לדבר מכאיב אחד, מתוך עשרות דברים שקראתי עליהם היום בחדשות, מספיקה כדי לשנות משהו חשוב, כי הם כולם כמו עלים של אותו עץ.

בפעמים האלה שבהן התרגול מיטיב מה שקורה זה שהכאב, מתוך השהות איתו בתשומת לב קשובה ואכפתית, מצליח לזוז ולהתרווח ולנשום ולהיות במגע ולהשתנות, ולהיפתח בדרך זו או אחרת אל חמלה. חמלה מוגדרת בדהרמה בתור הרצון הפעיל בחופש מסבל ומשורשי הסבל, בכל מקום ועבור כל אחדת. זו גם תחושה/חוויה ספציפית שנעשתה מוכרת לי מאוד עם השנים, והיא שונה לטובה באופן מובחן לעומת התחושה/חוויה של הכאב לבדו, ובטח ובטח לעומת התחושה/חוויה של הניסיון להדחיק את הכאב, להרחיק אותו או להימנע ממנו. לרצות בטוב, בקץ הסבל, זה דבר נעים, יש בו שמחה לצד הצער. יש בו תחושה של חיבור, של חוזק ושל אייג’נסי, כי החמלה כוללת בתוכה תמיד את התשוקה לעשות משהו בעצמי כדי להגשים אותה –לקחת חלק באיזשהי תנועה להפסקת הסבל. לפעמים בתרגול חמלה קלאסי, במיוחד כשאת בריטריט ארוך, במיוחד אם את במקום מבודד מאנשים בין עצים וחיות וכוכבים ומים, כמו שהייתי למשך כמעט שנה לפני כמה שנים – לפעמים עצם החמלה נחווית בעצמה כפעולה שמסייעת להפסיק את הסבל, ודי לה בעצמה. אבל כאן ועכשיו זה לא ככה בשבילי. מתוך החמלה עולה הרצון לפעול בדיבור ובמעשה בתוך העולם כדי לעצור את האסון. ואז מגיע הנחשול השני של הקושי, התחושה של ייאוש, חוסר אונים, ספק…

ושוב אני מופתעת כמה ארוך זה יוצא. כשהתחלתי לכתוב חשבתי שרק אספר בקצרה על ארבעת הקשיים בפסקה אחת כהקדמה לדברים שאני רוצה באמת לומר, כדי למסגר אותם בתוך הקשר. אבל הנה כתבתי רק על אחד ונראה שזה כבר הרגע לעצור להיום. קצת מטריד אותי גם הפורמט שבו כתבתי של קושי ופיתרון, ואני ממש מקווה שההמשך יתנסח אחרת, אבל אני מפרסמת עכשיו את מה שנכתב בינתיים, בלי לדעת בוודאות איזה צורה ילבש ההמשך. נדמה לי שגם זו צורה של מתן אמון שרלוונטית לסוג כזה של שיחה.

15.5.24

שלשום כתבתי כאן שהקושי הראשון שלי ביחס לשאלה איך לחיות ולפעול פה עכשיו הוא עוצמת הכאב והאבל; ואיך כשהתרגול מצליח ליצור מגע מיטיב עם הכאב נפתחת מתוכו חמלה; ואיך החמלה מעלה רצון לפעול בעולם כדי להפסיק את הסבל ואת מה שגורם לסבל; ואיך אז מגיע הנחשול השני של הקושי, שהוא תחושה של ייאוש, חוסר אונים, ספק. אני רוצה לנסות לכתוב עליו בלי לעגל פינות. הלוואי שתהיה מי שתקרא.

לב העניין, בשבילי, הוא שאני רוצה להפסיק את האסון שמתחולל פה, ואני מרגישה שאני לא יכולה. אני גם לא מרגישה שיש איזשהו “אנחנו” שאני יכולה לקחת בו חלק ושיודע איך להפסיק את האסון בעתיד הנראה לעין. האינטרנט מלא בטקסטים של אנשים מהאנחנו האפשרי שלי, שמתארים בבהירות רבה את המציאות האיומה, ולפעמים גם את הטוב הרצוי, ואז בסוף מדביקים איזה משפט או שניים של “ולכן עלינו לשנות הכל עכשיו” בלי להסביר איך לעשות את זה, איך לנוע מהרע אל הטוב, כי גם הם לא יודעים. טקסטים אחרים, לעומת זאת, משלהבים, מצווים, מנסים לייצר נבואה שתגשים את עצמה על תנועת המונים שסוף סוף מתעוררת ותשנה את הכל. ולפעמים אני מאמינה-למחצה לנבואה הזאת ונענית לציווי לבוא ולהיות אחת ההמונים שיגשימו אותה, אבל היא לא באמת מתגשמת, ואי-ההתגשמות שלה רק מחזקת את היאוש וחוסר האונים.

אני זוכרת הזדמנות כזאת לפני זמן מה, בימי ההפגנות מול הכנסת שעמדה לצאת לפגרה. השתכנעתי מהודעות הווטסאפ שאולי הפעם זה קורה וחשוב לבוא ונסעתי לירושלים, שלוש שעות ברכבת עם חברה ואז יום במאהל המחאה, שקרו בו גם דברים יפים ומעניינים. אבל בערב, כשעמדתי בהפגנה הגדולה של היום, היה נדמה לי שכולם מסביבי באו גם הם מתוך אותה היענות עייפה לציווי, אפילו הדוברים על הבמה, שנשמעו כאילו הם נזהרים לא לומר משהו קונקרטי מדי כדי לא לייצר חלילה מחלוקת שתפגע בסיכוי לסחוף את ההמונים. המילים המפורשות “עזה” ו”פלסטינים” אפילו לא הוזכרו, עד שהגיע תורה של נוגה פרידמן לדבר, והיא אמרה משפט או שניים על הרעב והרג האזרחים בעזה בתור דבר רע. אני זוכרת את עצמי באותו רגע צועקת ספונטנית “כן!”, ומרגישה משהו בלב שלי כאילו נופל בחזרה למקום, כמו כפות רגליים שנוגעות באדמה, ואת הקהל מסביב מוחא בעוצמה כפיים. זה לא היה קהל רדיקלי במיוחד, עד כמה שיכולתי לשפוט מהחולצות והשלטים, אבל היה נדמה לי שבדיבור הזה בלי פחד על הדבר עצמו, ולו לרגע, יש משהו שכולנו צמאות לו.

זו חוויה שקרתה לי לא פעם לאורך השנים: לצאת להפגין מתוך היענות למן ציווי מוסרי קאנטיאני שכזה, לעשות את מה שהייתי רוצה שכולם יעשו – ולחזור בתחושה שלא באמת היה בזה טעם, שאיכשהו עבדו עלי, או שאיכשהו עבדתי על עצמי. והאכזבה מהאירוע המסוים נוטה במהירות להתרחב לאכזבה כללית: כן, נו, ככה זה כל ההפגנות האלה. ואז לפעמים יש תקופות שבהן אני מפסיקה להפגין, מפסיקה להיות פעילה. לתקופות האלה של האי-פעולה יש מומנטום פנימי חזק מאוד, כי לראות סבל ולרצות להפסיק אותו, אבל לא לעשות כלום כדי להפסיק אותו – זה דבר שמחזק מאוד את התחושות של חוסר אונים ויאוש, ממש ברמה הגופנית, הגוף מתרגל לקפוא מול האיום. ורגשות היאוש וחוסר האונים והקיפאון, מצידם, משכנעים אותך עוד יותר שבאמת אין מה לעשות ואין טעם לפעול. וחוזר חלילה.

ביחס לכל זה חיות אצלי כרגע ותומכות בי שתי תובנות. הראשונה, ששוב מגיעה מתוך תרגול המדיטציה, היא שיאוש, חוסר אונים וכל החבורה שלהם, הם פשוט רגשות, כמו כעס או עצב או שמחה. הם לא ראייה אובייקטיבית ונטולת-רגש של המציאות, כמו שהם נוטים לנסות לשכנע אותך. וביחס לרגשות כבר החלטתי מתישהו בחיי לאמץ את הגישה שרואה בהם תמיד פרספקטיבות על המציאות: כלומר, צורות הסתכלות שתמיד מבטאות אמת משמעותית שראוי לכבד אותה ולהקשיב לה – אבל אף פעם לא את כל האמת. וכך, כשיאוש וחוסר-אונים מופיעים, אני מתרגלת איתם כמו עם כל רגש אחר, ומשתדלת להחזיק אותם מתוך חמלה, להקשיב להם בתשומת לב, אבל לא לגמרי להאמין להם, לא לגמרי להזדהות איתם, ולזכור שהם יחלפו ויתחלפו בפרספקטיבות אחרות. וכשצריך, לעשות דברים שיעזרו להם לחלוף ולרגשות אחרים להופיע.

כאן נכנסת גם התובנה השניה, שהתנסחה אצלי די לאחרונה, לא מתוך התרגול אלא מתוך הפעילות: הידיעה שיש גם פעולות פוליטיות שמשפיעות עלי אחרת, ושבזמן שאני עושה אותן, וקצת אחר כך, אני עדיין ערה למצב הנורא, אבל חווה את עצמי בתוכו לא (רק) מתוך חוסר-אונים אלא (גם) מתוך תחושת יכולת, לא (רק) מתוך ייאוש אלא (גם) מתוך מחוייבות וביטחון. אם אני מנסה לאפיין מה הופך דווקא פעולות מסויימות לכאלה ולא אחרות, הייתי אומרת שקריטריון מרכזי אחד הוא האם יש לי תחושה של יושרה, הלימה בין הערכים שהפעולה מביעה ומגלמת לבין הערכים שלי, ולכן גם שותפות משמעותית עם המשתתפות האחרות בפעולה. הקריטריון השני הוא התחושה שאנחנו באמת עושות משהו.

מה יוצר את תחושת היושרה או ההלימה קל לי יחסית להבין, אבל מה יוצר את התחושה שאנחנו “באמת עושות משהו” – זו שאלה אחרת, יותר חמקמקה, ותוך כדי כתיבה אני מגלה עליה דברים שלא ידעתי. למשל, שאולי חלק ממה שיוצר את תחושת העשייה הוא איזשהי חוויה של התמשכות בזמן שפונה דווקא אל העבר, לא אל העתיד. בפעולה שפונה רק אל העתיד, שמדמיינת את עצמה בתור הפעולה האחת שתביא סוף סוף את השינוי הנכסף אחרי כל הזה, יש משהו שמרגיש לי חלול ופחות ממשי לעומת פעולה שמדמיינת את עצמה בתור חלק ממשהו שנבנה לאורך זמן. אני חושבת במיוחד על פעולות של התנדבות עם חקלאים פלסטינים בגדה, שיצא לי לעשות עם סנגההסווה ודהרמה מעורבת חברתית. האלמנט של “להיות חלק ממשהו שנבנה לאורך זמן” מורגש שם מאוד בהרבה רבדים, גם בעבודה החקלאית, עם הטרסות, עם הזיתים שחלקם נשתלו לפני עשרות או מאות שנים וכל דור ודור מטפל בהם בתורו, וגם ברשת היחסים האישית מאוד והפוליטית מאוד שנוצרת לאורך השנים באמצעות הפעולות האלה, ומה שהיא מאפשרת.

בטח יש עוד דברים שגורמים דווקא לפעולות מסויימות ולא אחרות להיחוות אצלי כ”באמת לעשות משהו”. בכל מקרה, ברור שמה שקובע הוא לא רק כמה הפעולה יעילה על פי אומדן חיצוני, אובייקטיבי-ולא-רגשי-לכאורה. למעשה, לעתים קרובות מה שהכי מרגיש כמו “באמת לעשות משהו” הן פעולות שבמבט מבחוץ, כשאת יושבת בבית מול המסך ומתלבטת אם לפנות להן זמן, נראות חסרות טעם. ולפעמים נוצר ממש דיסוננס פנימי, ושמעתי גם אקטיביסטים אחרים שאני מאוד מעריכה מבטאים דיסוננס כזה, בין הפרספקטיבה שעולה מתוך הפעולה עצמה, של מחוייבות ויכולת וידיעה פנימית עמוקה ותומכת שאני עושה פה משהו שטוב לעשות, לבין הפרספקטיבה שמביא המבט החיצוני, שאומר שאין סיכוי ומה הטעם. אבל רוב הזמן החוויה שלי בהקשר הזה היא לאו דווקא של דיסוננס, אלא של רב-מימדיות. בתקופות שבהן אני עושה פעולות מהסוג הזה, אפילו מעט, אני מרגישה שאני רואה את המציאות האיומה בצורה יותר צלולה ורב-מימדית מאשר בתקופות שבהן אני לא פעילה וחווה אותה פסיבית, מתוך חוסר אונים ויאוש. אחרי שאני פועלת קצת, אני יכולה לחשוב הרבה יותר בבהירות על איך לפעול. לכן החלטתי לאחרונה, עוד נראה אם אצליח, להשתדל לחשוב “על המצב” רק מתוך הקשר של פעולה. כמו שכשאני מדוכאת אני משתדלת לגרום לעצמי לצאת לטיול ארוך בוואדי פה למטה ורק אז להמשיך לחשוב על החיים שלי, בידיעה שאיכשהו, אחרי הטיול דברים ייראו אחרת.

כמו לגבי הטיול בוואדי, כך גם לגבי הפעולות הפוליטיות שגורמות לדברים להיראות אחרת, אני לא מרגישה שהן מייצרות איזו אופטימיות שמכחישה את המציאות. הרבה פעמים פעולות כאלה דווקא כרוכות במגע ישיר עם הכאב. אבל במגע ישיר כזה, שנוצר בתוך פעולה שמטרתה להפסיק את הכאב, יש משהו הפוך ממייאש, משהו מחייה הייתי אומרת, אפילו אם הפעולה לא מצליחה להפסיק אותו. ואולי זו עוד תשובה לשאלה מה גורם לפעולה להרגיש כ”באמת לעשות משהו”. למשל, פעולה שחוויתי ככזאת והיה לי קשה מאוד לומר למה, היתה כשהצטרפתי עם חברה לשיירה של מכוניות ומשאית עם אוכל שיצאה לכיוון עזה עם ססמאות של “לא תרעיב” (ביוזמת “עומדים ביחד”) אחרי שנחשפה חומרת ההרעבה שם. היינו רק עשרים או שלושים מכוניות, והיה ברור שלא באמת נצליח להכניס אוכל לעזה באותו יום, שהצבא יעצור אותנו בכרם שלום – בפועל עצרו אותנו עוד הרבה קודם. ובכל זאת זו היתה פעולה מחייה. אני זוכרת את עצמי אומרת לחברה בזמן הנסיעה, שרק עכשיו כשאנחנו נוסעות לכיוון עזה המורעבת אני מבחינה עד כמה הרבה מאמץ זה בעצם דורש, לחיות כל הזמן *בלי* לנסוע לשם. שההימנעות מפעולה הרבה יותר קשה מאשר הפעולה. מרחוק קשה לזכור את זה. צריך להתקרב.

5.6.24

“השריפות הגדולות ביומיים האחרונים כילו, לפי הערכות, יותר מעשרת אלפים דונם של חורש טבעי וצמחייה בגליל העליון וברמת הגולן, כשליש מהם בשמורות טבע ובהן שמורת נחל יהודיה ושמורת פארק הירדן.” (הארץ, 4.6)

ביליתי שנה במצטבר במקום הזה, ‘שמורת פארק הירדן’, בהתבודדות ומדיטציה על חוף הנהר. בתוך המארג העדין כל כך, הפלאי כל כך, הנדיב כל כך, של חיים צומחים והולכים וזורמים ועפים ושוחים ומדברים, שהיתה לי הזכות להיות אורחת שלו, בת בית בו לזמן מה. מקום שהפך לאהוב, לחבר, למורה, לבית, לגדיל מרכזי של חבל הטבור שקושר אותי אל המולדת שלי. לא ברור לי עדיין אם המקום הספציפי שאותו אני מכירה ואוהבת הוא זה שנשרף, או מקומות אחרים קרובים אליו. זה משנה לי מאוד, כמו שמשנה מאוד האם בן משפחה שלך נהרג או בן משפחה של מישהו אחרת. וזה גם לא משנה, המארג הוא אותו מארג והכאב אותו כאב.

ביום שישי האחרון הייתי בהפגנה ערבית-יהודית קטנה נגד המלחמה באכסאל, ליד נצרת. דיברה שם איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר ז”ל שאתמול גילינו שנרצח, שהופקר למותו על ידי ממשלת ישראל. דיברו גם סברין מסארווה, סונדוס סאלח ודב חנין. כולםן דיברו יפה ולעניין. סונדוס סאלח אמרה בבהירות כמה חשוב שנתנגד למלחמה לא רק למען חיי החטופים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אלא גם למען חיי האנשים בעזה, שגם כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. דב חנין אמר מילים שנגעו בי מאוד על כך שבחודשים האלה אנחנו חיים בגיהינום, ושהאויב הכי גדול שלנו הוא לא הממשלה אלא היאוש, המחשבה שלא יכולים להיות חיים מחוץ לגיהינום.

בחודשים האלה אבל גם תמיד, כבר יותר מעשור, הירדן ההררי היה בשבילי מקום שמחוץ לגיהינום שאני יכולה לבוא אליו, בפועל או אפילו בזיכרון, כדי להתייצב ולהתקרקע ולבוא במגע ולהיזכר, ולהביא ממנו מי-חיים בחזרה אל העולם האנושי הבוער.

כל כך הרבה עולמות אנושיים מוחרבים כבר שמונה חודשים בגיהינום הזה, הלב נשבר. והוא נשבר גם על העולמות הלא-אנושיים שהוחרבו ומוחרבים בו, העולמות המעבר-לאנושיים, העולם שממנו באנו ואליו נשוב, ושבתוכו ומטובו אנחנו מתקיימות, בכל יום ובכל עת ובכל שעה, שהוא תמיד גדול יותר ונדיב יותר מן הגיהינום הזה שאנחנו בני האדם יוצרים זה עבור זה ועבור עצמנו, ושהאפשרות לבוא אל תוך הגודל והנדיבות שלו יכולה לעזור גם לנו למצוא מקלט, להתרחב מעבר לגיהינום. אבל גדול כפי שהוא, גם הוא פגיע, במובנים מסויימים כמונו ואפילו יותר מאיתנו, לאכזריות של בני אדם, לאדישות שלנו, לתאוות הבצע שלנו. כל זה הרי כל כך ידוע, מכל כך הרבה הקשרים. אבל הבוקר כואב לי במיוחד. אולי בגלל הדימיון בין ההפקרה האחת לאחרת, בין המחיקה האחת לאחרת. הראיה הברורה איך הבוז לחיים אנושיים והבוז לחיים לא-אנושיים שלובים יחד, איך ההפקרה של המקום היא אחת עם ההפקרה של בני ובנות המקום. איך אנשים שמעזים לדבר בשם אהבת הארץ מביאים כיליון וחורבן על הארץ, איך אנשים שמדברים בשם אלוהים ואין אלוהים בליבם מנסים לשרוף, לשטח, לעקור מהשורש את האמונה שלנו, את היכולת שלנו להאמין, לזהות את המקודש, להיות איתו במגע, בקשר.

והנה, למחרת:

“ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר הבוקר בקריית שמונה בעקבות השריפות שהשתוללו בעיר בימים האחרונים. נתניהו אמר: ‘אתמול האדמה בערה פה, אבל היא בערה גם בלבנון. אנחנו ערוכים לפעולה מאוד עצימה בצפון.'” (הארץ, 5.6)

אני לא אוהבת רטוריקה שמאלנית של הזדעזעות, אבל אלו באמת מילים מדהימות בעירומן, במפורשותן, בטירוף הגלוי שלהן, שכל התירוצים הכוזבים נשרו ממנו כמו פתיתי אפר, וזה כל מה שנשאר: חוללנו אסון במקום הזה, אבל זה בסדר, כי חוללנו אסון גם בהמשך של המקום הזה, שאנחנו מדמיינים שהוא מקום אחר. נמשיך להרוג עוד ועוד ישראלים, אבל זה בסדר כי נמשיך להרוג גם עוד ועוד (הרבה יותר) פלסטינים. כל מה שאי פעם נציע זה חורבן ומוות, וזה בסדר, זו ההצדקה לחורבן ולמוות שבאו קודם ולאלה שיבואו אחר כך. לנצח נבעיר את האדמה ואת כל מי שינסו לחיות פה על פני האדמה.

זה כל מה שהם עשו ועושים ויעשו. וכל מה שצריך לעשות זה פשוט את ההפך. הפסקת אש. להפסיק את האש. לסרב לתת לה חומר בעירה. לסרב להיות לה חומר הבעירה. להביא מים. להיות המים.

אני מאמינה. ואני אמשיך להאמין. אני לא אאבד את הקשר שלי אל המקודש. אני אמשיך לאהוב את הארץ הזאת, ואת מי שחיות בה, אנושיות ולא אנושיות, בזמן הזה ובדורות שיבואו. ויחד עם השותפות שלי, אנושיות ולא אנושיות, אני אמשיך לחיות ולפעול מתוך האהבה הזאת כמיטב יכולתי.


1 תגובה
  1. מיטל
    מיטל אומר:

    כמה טוב לקרוא את זה. אני לא שם, וזה מוסיף פילטר אחר לנוראות, אבל גם מפה טוב לנפנף לעוד אטום בתוך החומר.

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *