על החיים

לאורי גולדברג

אני קמה משנת צהריים כבדה וקצרה מדי כשאני עדיין מותשת, מתדלקת את עצמי בקפה ובפרוסה מהעוגה שהכין בן הזוג שלי (בקפאין, בסוכר ובאהבה) ומזנקת לתוך הכתיבה של הפוסט הזה מהר בבת אחת, לפני שמשהו בתוכי או מחוצה לי יתפוס אותי ויעצור אותי, ויכריח אותי לעשות משהו אחר, יותר דחוף. יש לי עשרה דברים אחרים יותר דחופים לעשות, ביניהם שני דברים יותר דחופים לכתוב, אבל אני מתיישבת לכתוב דווקא את הפוסט הזה, שמשהו בו מרגיש לי דחוף באופן אחר. אם אצליח לא להיתפס על ידי שום דבר וכן לכתוב אותו במלואו היום אחרי הצהריים, אפרסם. אם לא, אז לא.

שלשום בלילה חזרתי מכמעט שבועיים אינטנסיביים של עזרה במסיק בגדה המערבית, וגיליתי מפוסט של רחל בית אריה בסבסטק שאורי גולדברג מת. ומאז אני כל הזמן חושבת על אורי, למרות שכמו הרבה מהמתאבלים עליו כמעט לא הכרתי אותו מעבר לכתיבה הפומבית שלו, ולמרות כל הדברים הדחופים שתובעים ממני לחשוב עליהם עכשיו שחזרתי מהמסיק, כולל סיפורים של החברים מהגדה על התנכלויות חדשות ומחרידות שהתחילו מיד כשעזבנו. לעזור לאנשים שהמדינה שלך מתנכלת להם, חותרת עוד ועוד תחת עצם האפשרות שלהם לחיות, לעשות בשבילם את המעט מאוד שאת יכולה – זה דבר דחוף באופן ברור, וחשוב באופן ברור, לפחות ברגע שאת עושה את התנועה הקשה והקלה כאחת ומעזה לבוא ולהיות איתם בתוך החיים שלהם לשעה קלה. לעומת זאת, להקדיש זמן כדי להתאבל בפרטיות על המוות של אדם שלא ממש הכרתי ועכשיו גם לכתוב עליו משהו, בין כל הדברים הרבים שכבר נכתבו עליו בשבוע האחרון, זה לא דבר דחוף באותו אופן. אבל משהו בכתיבה של אורי עצמה מאפשר לי לתת מקום, במהלך היומיים האחרונים, לאופן האחר והמשלים שבו גם זה דחוף.

באחד הטקסטים שלו שקראתי מחדש ביומיים האחרונים, מאמר קצר מ-2022, אורי כותב על האמת שהיא שמש ועל האמת האחרת. הראשונה מסנוורת, אובייקטיבית, מדעית, חד-משמעית, כנראה גם דחופה דחיפות ברורה ומוצדקת, "מבקשת לדבר מלמעלה אל כ-ו-ל-ם". השנייה לא. היא מזן אחר לגמרי. לא ברור בדיוק למה יש בה צורך, ובאיזה אופן בדיוק היא יכולה בכלל להתקיים לצד האמת הראשונה. גם מהטקסט של אורי זה לא בדיוק ברור, לא באופן חד-משמעי. "האמת הזו לא מתקיימת בחלל ריק או על פסגה, אלא רק בתווך, כשאחרים יכולים להביט בה ולגשת אליה וגם להתנגד לה חריפות", הוא כותב, וגם: "זו לא אמת שאפשר 'לדעת', זו אמת שצריך להאמין לה… חברת הידע שבה אנחנו חיים מלמדת אותנו להתייחס לאמת של השמש והפסגה כאל משאב. הכמיהה לאמת שאיננה משאב, הכמיהה להאמין בעצמנו ושיאמינו בנו, אלו מאיימות לערער את היחסים התכליתיים שיש לנו עם האמת שאין עליה עוררין."

אני חושבת שהכתיבה של אורי לאורך השנים האחרונות הייתה בראש ובראשונה תנועה עקבית, עיקשת ומחויבת מן האמת של השמש, האמת שהיא משאב (וכמוני, אורי היה אדם שהמשאב הזה נגיש לו במיוחד, ועל הכוח המיוחד הזה נשענה הזהות שלו במשך שנים רבות, כפי שהוא כותב בטקסט מוקדם ויפה אחר) – הכתיבה של אורי היתה תנועה מן האמת הזאת על כוחה המפתה אל האמת האחרת, זו שיש בה חיים. זה מה שהכי אהבתי בה, ונדמה לי שזה מה שאהבו בה גם רבים אחרים.

גם היחסים שלי עם הכתיבה של אורי ועם אורי היו מהסוג השני הזה. הוא לא היה דמות בחיי באף מובן מוכר של המילה, לא היינו חברים, הוא לא היה מורה שלי או כותב שאני מעריצה. התכתבנו קצת (ממש קצת) לאורך השנים, ופעם אחת הוא בא להרצאה שלי על סימון וייל ואמרנו שלום. כמו הרבה אחרים, הקשר העיקרי שלי איתו היה שקראתי אותו בפייסבוק. בשנה וחצי האחרונות, שבהן החשבון שלי מוקפא רוב הזמן, הייתי עדיין נכנסת לפייסבוק מדי פעם כמו לקרוא אנשים מסוימים, ועם הזמן התברר לי שאני נכנסת לפייסבוק בעיקר כדי לקרוא את אורי. אחרי הלוג אין הייתי מחפשת את הפרופיל שלו, גוללת דרך כל הפוסטים והשיתופים הרבים עד הפוסט האחרון שכבר קראתי, ומשם עולה לאט חזרה אל ההווה. ובשנה האחרונה פחות או יותר (אם כי לאו דווקא בחודשים האחרונים, שבהם הוא התמקד בהדרגה בתיעוד עובדתי מפורט של התפרקות הגוף), הרגשתי שאורי כותב כל הזמן על אותו הדבר, איזושהי הארה ספציפית מאוד שהוא הגיע אליה מתוך המחלה והוא מנסה לספר עליה פוסט אחרי פוסט, אבל לא הארה של שמש כמו זו של הבודהה, אלא הארה מהסוג האחר. לא הבנתי בדיוק מה ההארה הזאת אבל משהו בשהות איתה דרך המילים שלו, ואולי פשוט עם המחויבות העיקשת שלו לנסות לספר אותה שוב ושוב ושוב נתן מרחב, איפשר לנשום, והייתי נכנסת לפייסבוק במיוחד בשביל המרחב הזה שאורי יצר.

לא ראיתי שמישהו מהמספידים הרבים כתב על זה (אולי כתבו ופספסתי), אבל המאפיין הכי מובחן של הכתיבה של אורי היה הכמות והעקביות שלה. נדמה לי שמהשבעה באוקטובר ועד לא מזמן הוא כתב כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום. אולי לא כתבו על זה בהספדים כי זה כאילו לא דבר חשוב או מחמיא אלא להפך, דבר חשוד, נמוך. ככה בכל אופן חשבתי אני בהתחלה, קצת הייתי נבוכה בשבילו שהוא מפרסם בפייסבוק כל כך הרבה. אבל עם הזמן התחלתי לחשוב אחרת. זה משהו שלמדתי מאורי, את הכוח של המעלה הטובה הצנועה והכאילו-אפורה של העקביות, לא במחשבה אלא בפעולה, להסכים לעשות את אותו דבר טוב שוב ושוב ושוב.

גם במסיק השנה זה נהיה לי ברור יותר ויותר, הכוח של המעלה הטובה של העקביות, של הצומוד של האיכרים הפלסטינים. לאנשים שפגשתי והתארחתי אצלם במסיק יש אדמה שצומחים בה עצי זית שהם נטעו לפני עשר או עשרים או ארבעים שנה, או שנטעו ההורים או הסבים שלהם, ולפעמים עצים שאי אפשר לדעת מי נטע כי הם כבר בני מאות שנים ויותר, ובחודש אוקטובר מבשילים זיתים על העצים האלה והאנשים יוצאים למסוק אותם. הם מגיעים אליהם בדרך לא דרך, כי הכיבוש כבר שנים אוסר על פלסטינים לתחזק את הדרכים החקלאיות, וכבר שנתיים אוסר עליהם לחנות לצד הדרכים המשובשות שאסור לתחזק, והשנה אוסר אפילו לנסוע עליהן במוניות. האיסור חל רק על פלסטינים, מתנחלים נוסעים על אותן דרכים בחופשיות בג'יפים ובטרקטורונים שלהם המכונים סמוטריצ'ים, מההתנחלויות הוותיקות ומהמאחזים החדשים שמוקמים כל כמה חודשים, לפעמים על אדמות פלסטיניות פרטיות ולפעמים על רצועה צרה של אדמת מדינה, והם לא חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי אבל שמרגע שהם מוקמים מגיעים חיילים להגן עליהם ולאסור על פלסטינים למסוק או לנוע באדמות שלהם שמסביב למאחז, וגם באדמות שמסביב לדרכים החדשות שנסללות כדי שהמתנחלים יוכלו לנסוע בחופשיות אל ומהמאחזים האלה. גם מסביב לדרכים הוותיקות, שמובילות להתנחלויות הוותיקות, אוסרים על הפלסטינים למסוק ברדיוס שהולך וגודל כל שנה. כך לוקחים מהם עוד ועוד אדמות, עוד ועוד עצי זית. המטרה, כך אמרו לי שניים מהמתנחלים שפגשתי בשבועיים האחרונים בפשטות ובישירות, היא שפלסטינים לא יוכלו יותר לחיות פה, שהם יעזבו (ואם לא יעזבו? אז נהרוג אותם). המטרה, אמרו לי חיילים שפגשתי בשבועיים האחרונים, היא לא ענייני, אני רק ממלא את הפקודות שמגיעות מהחטיבה.

אבל הפלסטינים עדיין כאן. והם מגיעים לזיתים שלהם השכם בבוקר ומוסקים, ביד או במכונה. זו עבודה מאמצת אבל נעימה כשהיא נעשית בנחת, עם משפחה וחברים ומספיק הפסקות, ועבודה קשה כשהיא נעשית כמו עכשיו, בבהילות ובחרדה. אבל הם מוסקים. ומתישהו, אולי בבוקר המאוחר ואולי בצהריים המוקדמים ואולי אחרי הצהריים, לפעמים באים כמה נערים או גברים, בג'יפ או באחד הטרקטורונים המכונים סמוטריצ'ים, ותוקפים אותם, אולי עם אבנים או עם מקלות. המוסקים יודעים כמובן שאם הם ינסו להתגונן פיזית אז המתנחלים יזעיקו חיילים עם רובים שיבואו מיד, ובמקרה הטוב יעצרו ובמקרה הרע יהרגו אותם, את החקלאים, אז הם לא מתגוננים אלא מנסים לברוח, ואם הם מצליחים לברוח התוקפים גונבים מהם את הזיתים, ואת הציוד שנותר מאחור. בפעמים אחרות התוקפים הם עצמם אנשי ביטחון של אחת ההתנחלויות או חיילים, ואז אי אפשר לברוח מהם, והם יכולים אם הם בוחרים לחטוף אנשים למשך כמה שעות של התעללות והשפלה. בפעמים אחרות יש עם המוסקים מתנדבים ישראלים, ואז מה שקורה (בסביבה הספציפית שבה הייתי) הוא שהתוקפים הפוטנציאליים לא תוקפים פיזית, רק מאיימים על המוסקים שאם הם לא יסלקו את הישראלים אז יזמינו להם חיילים שיסלקו את המוסקים עצמם, ולפעמים באמת מזמינים את החיילים, ולפעמים החיילים באמת מסלקים את המוסקים. בפעמים אחרות החיילים מאיימים על המוסקים גם הם (ראיתי וצילמתי מקרה כזה, המאיים היה קצין בכיר למדי) שלא יבואו עם ישראלים או שיתנכלו להם. ובפעמים אחרות החיילים מתקשרים למפקדה ומבקשים שיוציאו להם צו שטח צבאי סגור, שאמור לשמש לצרכים ביטחוניים אבל משמש באופן שגרתי כדי לסלק ישראלים ולהשאיר את המוסקים הפלסטיניים לבד. ואז, כשהם לבד, מגיעים לעתים קרובות התוקפים, ומכים וגונבים. זה דבר שגרתי שקורה, ואין ממנו מוצא סביר, אין דבר שפלסטיני יכול לעשות כדי להיות בטוח במידה סבירה מאלימות. הוא יוצא בבוקר למסיק בלי לדעת אם הוא יחזור בשלום הביתה, ואשתו והילדים, שבנסיבות האלה בדרך כלל כבר לא מצטרפים למסיק בעצמם כמו בעבר, גם הם לא יודעים האם הוא יחזור בשלום. לפעמים כן. יש ימים שאנשים מצליחים למסוק ולהביא את הזיתים שלהם בשלום הביתה. אבל גם בימים כאלה וגם בימים אחרים, למחרת הם יוצאים שוב. הם יוצאים שוב לזיתים שלהם, והם יוצאים לזיתים של אנשים אחרים שהם קשורים אליהם בקשרי משפחה או קהילה או חברות או עובדים אצלם בשכר. שוב ושוב ושוב. הם עקביים בפעולה.

העקביות הזאת נשענת גם על חוסר ברירה. אנשים פשוט צריכים לחיות, אז הם עושים את מה שצריך, יום אחרי יום, שוב ושוב. עקביות, חזרה על דברים שוב ושוב, זה משהו של החיים. זה חלק גדול מקסמה של האלימות, מהכוח ומהיתרון שלה: האפשרות להשפעה דרמטית בפעולה חד פעמית. אפשר להרוג בן אדם בירייה אחת, אבל כדי לתת חיים לבן אדם צריך להאכיל, להרדים, להחליף חיתול, לאהוב, להרגיע, ללמד, לשחק, לאפשר, לעשות את כל זה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב. גם כדי לחיות עם מישהו, או פשוט כדי לחיות, צריך לעשות דברים ושוב ושוב ושוב ושוב, כולל דברים משעממים או קשים או כואבים. אורי ז"ל כתב על זה הרבה, באופן שנעשה מובהק במיוחד ככל שהוא נעשה יותר חולה, כמה עמל יומיומי החיים דורשים, אפילו ובמיוחד החיים של אדם שנמצא לקראת המוות, או של בת זוג של אדם שנמצא לקראת המוות. החיים דורשים עקביות בפעולה. החיים דורשים להחליף את הסטומה שוב ושוב ושוב ושוב.

מרקס, חנה ארנדט, ואינספור פילוסופים פחותים מהם ערכו הבחנה מזלזלת בין העמל היומיומי (והנשי) הזה שדרוש לשמירה על החיים לבין צורות נאצלות יותר של עבודה, שמה שהופך אותן לנאצלות הוא בדיוק החד-פעמיות לכאורה שיש בהן, כמו באלימות. יצירה גדולה נכתבת, במשך לילה אחד או שבע שנים, לא משנה, כל אפשרות כזאת רומנטית בדרך אחרת, אבל היא נכתבת פעם אחת ואז היא חיה לנצח, כך המיתוס הכוזב והנפוץ על מה זו אומנות. הכתיבה של אורי הייתה במודע לא כזאת. הוא הסכים לכתוב שוב ושוב ושוב ושוב ושוב, עד שכבר לא. הוא הסכים להיות בחיים, עד המוות. ככה הוא כתב ועל זה הוא כתב.

אחד הדברים שחיברו ביני לבין אורי היה האהבה של שנינו לאורסולה לה גווין, וספציפית למחזור ספרי ארץ ים. אורי אהב במיוחד את הספר השלישי בסדרה, שמדבר על טבע החיים והמוות, וטוען שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והמחיר של השאיפה לנצחיות, להתגברות על המוות, הוא החיים עצמם.  שזה נכון גם בהקשר הפוליטי. המחיר של השאיפה לשליטה, לעליונות, להתגברות על פגיעות, הוא החיים עצמם, האפשרות לחיות פה באמת, להיות בני המקום, בני אדם.

אם פמיניזם הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם, הרי שבישראל היום, ואולי גם בזמנים ובמקומות אחרים, שמאלנות היא הרעיון הרדיקלי שבני אדם הם בני אדם. או לפחות, זה הגרעין שלה. לרוב הוא לא מנוסח ישירות. אורי דווקא התעקש לחזור אליו שוב ושוב, והפתיע אותי לראות שזה באמת הפך אותו לכותב מאוד רדיקלי ומאוד קשה לעיכול בשביל הרבה אנשים. כשאורי כתב על המחלה שלו הוא כתב את אותו דבר, אבל באופן שהיה להרבה אנשים נגיש יותר, או לפחות מעורר יותר אמפתיה. אולי זה היה קל יותר בהקשר של המחלה, כי כשמישהו נוטה למות ואנחנו לא אנחנו מרגישים שיש הבדל מהותי ובלתי-עביר בינינו לבינו. למעשה אין, כמובן, ואנחנו יודעים את זה, אבל נדמה לנו שיש, ולכן ההתעקשות שלו על האנושיות שלו ועל המשמעות שלה לא מאיימת עלינו, לא גורמת לנו להבין שגם אנחנו אנושיים בדיוק כמוהו, פגיעים באותה מידה. האשליה של האלימות הפוליטית עמוקה פחות כנראה, כי כשאנחנו בצד האלים, ההתעקשות של הצד שהאלימות מופנית כלפיו (או של מישהו שניצב לצידו) על כך שגם הוא אנושי בדיוק כמונו, ולכן אנחנו פגיעים בדיוק כמוהו, כן מאיימת עלינו. אי אפשר להפנות רובה אל מישהו אם אתה באמת יודע שזה רק מקרה שאתה כרגע בצד הזה של הרובה ולא בצד השני. כך נדמה לי לפחות, אם כי בשנים האחרונות אני מתחילה לחשוד שזה פחות נכון ממה שחשבתי פעם, ושהעונג שיש בהפניית רובה אל אדם לא חמוש נובע דווקא מהידיעה שזה מקרה, שזה היה יכול להיות גם להפך אבל כרגע זה לא. אבל אני עדיין חושבת שאילו הידיעה הזאת הייתה מלאה וישירה, לא היה אפשר להמשיך להפנות את הרובה. בכל אופן, כשאת מוצאת את עצמך בסיטואציה שגרתית שבה אדם חמוש מפנה רובה אל אדם לא חמוש, אבל את לא הצד שמפנה את הרובה וגם לא הצד שהרובה מופנה כלפיו, נהיה די קל לראות שהרובה אכן משעבד את שני האנשים משני הצדדים שלו, כמו שסימון וייל כתבה.

אחד הרגעים מהמסיק שנשארו איתי הוא המפגש עם נפתלי, מתנחל חייכן שצילם אותי והקליט את עצמו אומר לי שהוא רואה שאני יהודייה ולכן מזמין אותי לקידוש בבית שלו, אבל הם – כלומר האישה הפלסטינית והנער שליוויתי באותו רגע בחזרה לבית שלהם מהמסיק – הם לא מוזמנים, אותם, "שלא יהיה לך ספק, אנחנו לא רוצים פה". אחר כך חשבתי הרבה על דברים שהייתי יכולה להגיד לו אילו הייתי חושבת על זה בזמן, ואילו היינו נפגשים בסיטואציה שבה לא עומד לידו חייל חמוש ורעול פנים שעושה בגדול את מה שהוא אומר, ולידי שני אנשים שרוצים לחזור הביתה בשלום והחייל יכול בקלות למנוע מהם את זה. חשבתי שיכולתי למשל להגיד לו, אבל נפתלי, היום שבת, אתה מצלם אותי בשבת במקום שנסעת אליו (בג'יפ צבאי) בשבת, אז מהי בדיוק בשבילך היהדות שאתה חושב שמחברת ביני ובינך ועושה אותנו עליונים על האנשים האלה, גורמת לך לרצות לחיות באותה מדינה איתי אבל לא איתם? אבל חשוב מזה: איך אתה מדמיין שייראה הטוב הזה שאתה רוצה, עולם שבו הם לא פה, רק אנשים כמונו? אולי זה עולם שבו אנחנו יכולים סוף סוף לחיות פה בשלום ובביטחון עם אנשים כמונו, שבת אחים גם יחד? מה דעתך על האפשרות שנחיה בעולם הזה כבר עכשיו, בלי להצטרך לשם כך לסלק מפה את מי שאינם יהודים, ולשם כך להכחיש את האנושיות שלהם ולמעשה גם את שלנו? זה לא יהיה טוב כמו לסלק אותם מכאן ולקבל את כל הארץ הזאת רק לעצמנו לנצח. זה יהיה טוב אחרת. זה יהיה הטוב של להסכים לחיות.