השמיים שבינינו

אין לי לידי כרגע את העותק שלי של “השמיים שבתוכי” של אתי הילסום, ספר סמרטוטי ועליז למראה עם כל המירקורים הדהויים בכמה צבעים שונים, מכמה קריאות שונות שלי בו לאורך השנים; אימא שלי השאילה אותו כשהם התארחו פה במלחמה האחרונה עם איראן. יש לי רק קובץ של שבעה ציטוטים בלי מראי מקום שאספתי פעם בשביל הרצאה בבית אריאלה, שעשיתי בעיצומה של המלחמה ה – קודמת? לא בדיוק; אחרת? גם לא בדיוק – בכל אופן, לפני שנתיים, בעיצומה של מלחמת השמד שלנו על עזה, שלא מתחוללת כרגע באותו אופן שהתחוללה אז, אבל גם לא נגמרה עדיין מאז. תושבי עזה, אלה מהם ששרדו, עדיין חיים בחוסר כל על חורבות הבתים שלהם, ואנחנו ששרדנו עדיין חיים על חורבות הנשמה שלנו, רדופים ורודפים, מייצאים את אותה תורת לחימה של מחיקת יישובים שלמים והוצאות להורג ללא משפט אל הגדה המערבית, אל לבנון, אל איראן, כלואים בתוך ההרס והחורבן שמותירים מעשינו חסרי הטעם.

החיים נעשים מאיימים יותר ויותר, והטרור גובר מיום ליום. אני מקיפה את עצמי בתפילה כמו בקיר מגן אפל, אני פורשת לתוכה כמו לתא נזירים, ואחר כך שבה ויוצאת החוצה כשאני חזקה יותר ומגובשת יותר…

אלוהים, קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה. אבל, אלוהים, אני איני מסתגרת בחדרי, עיניי פקוחות לראות הכול, אינני מתעלמת מדבר ואני מנסה להבין משהו גם מן הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים, האדם הקטן והעירום, שפעמים רבות נעלם כלא היה בתוך ההרס והחורבן שמותירים מעשיו חסרי הטעם…

הערב נכנסתי למיטה בשעה מוקדמת ושכבתי והבטתי החוצה מבעד לחלון הגדול הפתוח. ושוב חשתי שהחיים, על כל המסתורין שבהם, קרובים אליי עד כדי כך שאני יכולה לגעת בהם. כאילו אני נשענת על חזם החשוף של החיים ושומעת את פעימות הלב החרישיות והקצובות. שכבתי בזרועותיהם החשופות של החיים והרגשתי בטוחה כל כך ומוגנת. וחשבתי לעצמי: זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות-ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ורבים… אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר, אני יודעת על הרדיפות והדיכוי ושרירות הלב והשנאה חסרת האונים והסאדיזם. כל אלה ידועים לי ועיניי פקוחות לכל גילוי חדש של המציאות.

ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך ורחומות. ככה זה, זאת תחושת החיים שלי ואין מלחמה או מעשה אכזריות, ויהיו חסרי טעם ככל שיהיו, אשר יוכלו לשנות אותה.

(”השמיים שבתוכי”)

המיני-סדרה “אתי” של חגי לוי, שמוקרנת כרגע בכמה קולנועים בארץ ובאירופה בשני חלקים בני שלושה פרקים כל אחד וכדאי מאוד לצפות בה על המסך הגדול, מתוארת בביקורות כעיבוד קולנועי של “השמיים שבתוכי”, אבל אני חושבת שזה לא מדויק. מה שהיא מנסה ומצליחה להיות הוא משהו אחר, עדין יותר ויותר טוב: יצירה קולנועית שהיא בת-לוויה ליצירה הספרותית, שמשלימה אותה ומוסיפה עליה. במילים אחרות, הקיום שלה מוסיף לעולם לא יצירה חדשה אחת, אלא שתיים: את המיני-סדרה “אתי” של חגי לוי, ואת היצירה השיתופית המולטימדית של אתי הילסום וחגי לוי, שמורכבת מהספר והמיני-סדרה יחד. המיני-סדרה היא יצירה חזקה ונוגעת מאוד, אבל פחות טובה מאשר הספר. אבל היצירה השיתופית שכוללת את הספר והסדרה יחד היא יצירת מופת בעיניי, יותר מכל אחד מהם בפני עצמו. זה לא דבר של מה בכך.

היא יצירת מופת כי לצד הנושאים הגדולים שהספר והסדרה כיצירות עצמאיות עוסקים בהם, היצירה השלמה שכוללת את שניהם עוסקת בעוד נושא גדול בצורה מפעימה בעיניי, שלא ראיתי כמותה קודם ושלא היתה מתאפשרת באף מדיום אחר או יחיד: היחסים שבין חיי הנפש, החיים הפרטיים שלנו שנחיים לבד בינינו לבין עצמנו ולבין אלוהים, לבין החיים המשותפים שלנו כבני-אדם עם עוד בני-אדם בעולם.

(מכאן מתחילים בהדרגה הספוילרים, אם זה משנה לך)

היא עושה זאת באמצעות ניצול מרהיב של היתרונות היחסיים של כל אחת משתי המדיות. הספר “השמיים שבתוכי” מספר את הסיפור מבפנים, מתוך חיי הנפש, כמו שספרות יודעת לעשות (כשהיא רוצה) בעדינות, בעוצמה ובדיוק רבים פי כמה מכל מדיום אחר. בתוך הסיפור שמסופר מבפנים גם החוץ נוכח, אבל הוא שחקן משנה. הסיפור העיקרי בספר היא ההתעוררות הרוחנית הדרמטית ומעוררת ההשראה של אתי בשנתיים הכמעט-אחרונות של חייה, ואמנם מה שמתניע את התנועה הזאת הוא מפגש עם אםד אחר, המטפל-גורו-חבר-מאהב של אתי יוליוס שפיר, אבל היא מתחוללת בעיקר בשעות שאתי מבלה לבד בחדר שלה, עם התרגול שלה, התרגום שלה והיומנים שלה; והיחסים הדרמטיים והמורכבים שלה עם שפיר ועם בני-אדם בכלל, וגם ההקשר הפוליטי הדרמטי לא פחות של הכיבוש הנאצי האלים המחריף במהירות, מופיעים בספר לא בדיוק כתפאורה אמנם, אבל בתור הרקע, ההקשר שבתוכו וביחס אליו מתחוללת ההתעוררות הרוחנית שהיא עיקר הסיפור. המיני-סדרה “אתי”, לעומת זאת, מספרת את הסיפור מבחוץ, כסדרה של מפגשים בין אנשים שמדברים זה עם זה ופועלים זה על זה בגופים החומריים שלהם בתוך העולם החומרי, מפגשים שאותם היא מראה לנו בעדינות, בעוצמה ובדיוק שזמינים כנראה לקולנוע (כשהוא רוצה) יותר מאשר לכל מדיום אחר. בתוך הסיפור שמסופר מבחוץ גם הפנים נוכח, אבל הוא שחקן משנה. וכך, בניגוד לספר, הסיפור העיקרי והמוביל לאורך רוב הסדרה הוא הדרמה של היחסים המורכבים של אתי עם שפיר (שמשובצת להפליא בתוך מארג עשיר של יחסים בינאישיים מורכבים נוספים, ושל התנועה הבלתי פוסקת בין המורכבויות האלה לבין האירועים הפוליטיים). בפרקים האחרונים יש שינוי חד יחסית של הטון והדרמה המובילה מתחלפת בדרמה מובילה אחרת, השאלה האם אתי, שמוצעת לה הזדמנות נדירה להציל את עצמה מהגורל היהודי המשותף, תבחר לעשות את זה או לא. לאורך כל זה, התרגול של אתי והטרנספורמציה הרוחנית שהיא עוברת מופיעים לא בדיוק כתפאורה אמנם, אבל בתור הרקע, משהו שאתי והאנשים בחייה מדברים עליו זה עם זה, ושחשיבותו העיקרית היא בהשפעה העמוקה שלו על הבחירות שהיא בוחרת בתוך החיים שלה בעולם, בין אנשים.

כיוון ששתי היצירות מצוינות, כל אחת מהן נותנת לקוראת/צופה את התחושה שהמימד שבו היא עוסקת הוא המימד האמיתי והחשוב יותר של הקיום האנושי, ואת המימד המשלים ראוי להבין דרכו. קצת כמו באשליה האופטית המפורסמת, שבה אפשר לראות כד או שני אנשים מתבוננים זה בזה, והמבט שמתמקד באחת התמונות האלה הופך את האחרת לרקע. אבל אם אני מתייחסת ל”השמיים שבתוכי” ול”אתי” כיצירה שלמה אחת, אני מרגישה שהצירוף של שתי הפרספקטיבות האלה, שתי האמיתות הסותרות והמשלימות האלה, מלמד אותי על חיי שלי, על החיים האנושיים בכלל, המארג הרב-מימדי הזה, הבלתי-נתפס הזה, משהו שאני לא יודעת לנסח במילים, אבל יקר לי מאוד.

אבל יש בחלוקה הזאת משהו קצת גס מדי. זה לא שאין בסדרה נוכחות חיה גם אם משנית של העולם הפנימי והפרטי של אתי; כמו שזה לא שאין ביומנים נוכחות חיה גם אם משנית של חיי המעשה שלה בין אנשים, שאותה הסדרה מפתחת ומעמידה במרכז. אילו היומנים היו נשארים אך ורק בעולם הפנימי של אתי, הסדרה לא היתה אפשרית, אבל מעבר לזה, גם הספר עצמו היה יצירה פחות טובה. וכך גם להפך. כדי לספר לנו מבפנים על התרגול הרוחני של אתי הסדרה מראה אותה כורעת ברך כמו שלמדה משפיר על כל מיני שטיחים בכל מיני חדרים, ואז עוברת אל נקודת המבט שלה ומראה את נוף השטיח ממלא את שדה-הראיה שלה ושלנו, ואז מראה אותו מתמוסס ונהפך לנוף פתוח רחב ידיים בדמות הדוגמא שעל אותו שטיח, כשברקע קולה של אתי מקריא פסקאות מתוך היומנים שלה (נדמה שבכוונה נבחרו לאו דווקא הפסקאות הכי מרשימות). זה יפה למדי, אבל גם מגושם למדי, אין מה להשוות את מה שמועבר כך לתיאור העשיר והמורכב ביומנים.

מוצלחות יותר בעיניי הן הטכניקות שמשמשות את הסדרה כדי להעביר משהו מהחוויה הפנימית של אתי בשעות שבהן היא כן יוצאת מהחדר אל תוך העולם. טכניקה עיקרית אחת כזו, שיש לה תפקיד משמעותי במיוחד בפרקים הראשונים בסדרה ושכבשה את ליבי ממש מהדקות הראשונות, היא להראות לנו את אתי במפגש אנושי כלשהו, ואז להמשיך איתה גם אחריו ולהראות לנו אותה בתוך מפגש אחר שבו היא מספרת או כותבת על המפגש הקודם. והחיבור בין הshow הראשוני לבין הtell שאחריו עשוי תמיד היטב: הדברים שאתי מספרת הם לא טריוויאליים, לא פשוט חזרה על מה שכבר ראינו בעצמנו (כמו נניח בסצינות בסרטים שבהן דמות מספרת “היינו פה והלכנו לשם” אחרי שראינו בעצמנו איך הם היו פה והלכו לשם) אבל גם לא חורגים ממה שראינו בצורה שגורמת להם להרגיש מקריים או מאולצים (כמו נניח בסצינות בסרטים שבהן הגיבורים מתאהבים זה בזה על בסיס מפגש שבו אנחנו לא התאהבנו באף אחד מהם), ולכן הם מצליחים לעבור בתור פרשנות משמעותית של אתי למה שגם אנחנו ראינו מבחוץ יחד איתה, באופן שמלמד אותנו משהו על החוויה הפנימית שלה. לוי השתמש היטב בטכניקה הזאת גם במיני-סדרה היפה הקודמת שלו, “תמונות מחיי נישואים” (שגם אותה יצא שראיתי ממש לא מזמן, לאורך בכמה לילות פה עם החברות בקומונת המלחמה), אבל היא משוכללת ומעודנת יותר ב”אתי” כמו שהסדרה כולה משוכללת ומעודנת יותר.

הדרך השניה שבה מועברת החוויה הפנימית של אתי במפגש שלה עם העולם היא עבודה נהדרת, עדינה ואפקטיבית עם הצילום והסאונד: למשל, האופן שבו קולות העולם שסביבה, במיוחד קולות המטוסים למרבה האקטואליה, נעשים חזקים ומבהילים ברגעים שבהם היא חווה חרדה ואיום, שמעביר להפליא את החוויה הסיוטית שהיא מוצאת את עצמה בתוכה בתוך מציאות שהיתה רגילה רגע אחד קודם; או למשל, הסצינה שלה ערב אחד רוקדת לגמרי לבדה עם עצמה, מסתובבת עוד ועוד סביב עצמה (כמו במחול סופי, אני שמה לב רק בדיעבד כשאני כותבת) שקועה לחלוטין בחדווה ובחיות של הריקוד, וגם אנחנו איתה בזה במשך הרבה זמן עד שהמצלמה מתרחבת ומראה לנו גם את כל האנשים האחרים שרוקדים מסביב, ועוד זמן עד שגם המוזיקה שכולם שומעים מתחילה להישמע ואנחנו ממוקמים סופית בתוך החוויה החיצונית; או למשל, דוגמה שלישית ואחרונה, הרגע הזעיר שנגע בי מאוד, שבו אתי מחבקת את שפיר לראשונה, ברחוב, אחרי שליוותה אותו לפגישה מפחידה במשרדי הגסטפו אם אני לא טועה, והמצלמה מתעכבת לרגע על הכתף שלו בחליפה, לא בהיפוך פשוט של המבט הקולנועי הגברי האירוטי-המחפצן על הגוף הנשי, אלא במבט קולנועי נשי אירוטי (לא בדיוק מחפצן וגם לא בדיוק לא מחפצן) שכמעט מאפשר לך (לי) להרגיש בעצמך את העונג ותחושת הכיבוש שיש לה כשהיא סוף סוף נוגעת ככה בגוף הזה, באדם הזה.

כמה מילים, אם כבר הגענו הנה, על היחסים שלה עם שפיר. אני מסתובבת כבר שנים במעגלים שבהם הרבה אנשים, לפעמים נדמה שכמעט כולםן, קראו ואוהבים את “השמיים שבתוכי” בתור סיפור של התעוררות רוחנית. זה נכון גם לגביי. קראתי את הספר בפעם הראשונה כשהייתי בעצמי פחות או יותר בגילה של אתי, וכמוה בתחילתה של דרך רוחנית שהפעימה אותי מאוד, והמשכתי לקרוא אותו פעם בכמה שנים בהמשך חיי והדרך הרוחנית שלי, שהלכו והתפצלו בהרבה מובנים מאלו שלה, ועדיין, בכל פעם שאני חוזרת אליו, המסע שלה משמעותי בשבילי עמוקות; הוא מהדהד סיפורי התעוררות מוכרים אחרים וגם שונה מהם ולא ניתן לקטלוג באף אחת מהסכמות שהם מציעים; כי הוא מתאר דברים שמוכרים לי אינטימית מחוויותי-שלי לצד דברים רחוקים וזרים לי ומראה לי איך הם כרוכים זה בזה לבלי הפרד; כי הוא פשוט יפה ועמוק כל כך. ועדיין, בתוך כל ההתלהבות הקיבוצית מאתי הילסום שגם אני לקחתי בה חלק, הרגשתי במשך שנים די בודדה ונבוכה עם כמה שהטריד אותי כל הסיפור של היחסים שלה עם שפיר, והתפקיד המרכזי שלהם בדרך הרוחנית שלה. אתי הסופרת מתארת בבהירות ובישירות התנהגויות לא אתיות של שפיר כבר מהמפגשים הראשונים ביניהם, אבל משהו באופן שבו היא כותבת על הדברים האלה, מקדישה להם כמה מילים עובדתיות בתוך שטף של משפטים פיוטיים שממהרים לחזור אל נבכי הנפש, לצד ההתפעמות העמוקה שלה משפיר ומהתפקיד שלו בחיים שלה, מפתה את הקוראת לא להתעכב על העובדות הגסות ועל המשמעות שלהן. בסדרה זה אחרת. הדרמה של היחסים עם שפיר הופכת כאמור למרכז הסיפור, אי אפשר להתחמק מהם; והסדרה מצליחה להעביר בצורה מרהיבה בנאמנותה ובניואנסיות שלה את הוייב של היחסים האלה (וכמעט כל שאר היחסים בחייה של אתי), את כפל-הפנים שלהם. מצד אחד, הדפיקות העמוקה שלהם הרבה יותר גלויה לעין כשאת רואה מול עינייך את שני האנשים ומה הם עושים בפועל אחד עם השני; כך, למשל, סצינת ההיאבקות שאמורה-להיות-טיפולית-ושנעשית-אירוטית בפגישות הראשוניות שלהם, אפילו שהסדרה מציגה אותה בצורה מרוככת מאוד לעומת התיאור המילולי החטוף שלה ביומנים, מכריחה אותך הרבה יותר לחוות את האי-נוחות, החרדה והזעם שהסיטואציה מעוררת. מצד שני, בזכות הליהוק המצוין והמשחק המצוין של יוליה וינשבאואר וסבסטיאן קוך (וגם של שאר השחקנים בסדרה), התסריט המצוין והבימוי המצוין ועבודת המצלמה המצוינת, גם הכוח והיופי ביחסים האלה גלויים לעין וכובשים את הלב, וקל להבין למה אתי נמשכת לשפיר ואוהבת אותו למרות פגמיו הניכרים, ומה התפקיד החיובי המשמעותי שהוא ממלא בסופו של דבר בחיים ובדרך שלה.

בסיפור שאתי מספרת ושחגי לוי מספר בעקבותיה, היחסים חסרי-הגבולות האלה, שהיה בהם פוטנציאל פוגעני והרסני מאוד עבור אתי, שגם איים להתממש או התממש חלקית כמה פעמים בתחילת הדרך, הפכו בשבילה בסופו של דבר למרחב מיטיב לגדול בו ואז לגדול מעבר לו. נדמה לי שהאלמנט המכריע שאיפשר את זה הוא הדינמיות הלא אופיינית של הכוח ביניהם. הם מתחילים בעמדת הפתיחה הקלאסית שבה שפיר, הגבר המבוגר המפורסם והכריזמטי, המטפל-הגורו של הצעירה הנוירוטית שנושאת אליו עיניים, הוא הדמות שכל הכוח נמצא אצלה, אבל בניגוד לאיך שהדברים האלה קורים בדרך כלל, יחסי הכוחות משתנים, נהיים שוויוניים ומורכבים יותר ובסופו של דבר מתהפכים. זו שאלה מעניינת מאוד בשבילי למה זה קרה, ונדמה לי שאין לה תשובה אחת. זה לא בדיוק ההיפוך הקלאסי שבדינמיקת האדון והעבד ההגליאנית, שפיר לא נשען על אתי באופן הזה, אבל כן יש משהו שמגיע מכוח האישיות שלה, ומהאופן שבו אנשים בחייה מהדהדים לה את החוויה שלה של הכוח של עצמה (משהו שאני מזדהה איתו חלקית ומקנאת בו חלקית, כמו בהרבה דברים בסיפור שלה). לצד זה, כמו שהסדרה מדגישה בצדק, הרבה משתנה בזכות ההקשר הפוליטי; בתור יהודי, ויהודי שהוא פליט גרמני בהולנד, הכוח והמעמד של שפיר בעולם האנושי הלך והידרדר במהירות במהלך השנים האלה. ולצד זה, נראה לי שגם פשוט היה לה מזל. בכל אופן, בסופו של דבר שפיר אכן היה בשבילה, כמו שהוא אומר לה ברגע מסוים שפרק המפנה של הסדרה קרוי בצדק על שמו, “קרש קפיצה לאהבה הגדולה באמת”, המעבר-לאנושית, ולמעשה, יש משהו די מחריד בכמעט-אדישות שבה היא מתארת לקראת סוף “השמיים שבתוכי” את מותו של שפיר, שהיא מלווה לרגע בימיו האחרונים אחרי שכבר השאירה אותו רגשית ופיזית מאחור והמשיכה הלאה. הסצינה הזאת לא מופיעה בסדרה, שמסתיימת בחוכמה רבה בעזיבה של אתי מרצונה את אמסטרדם אל מחנה הריכוז ווסטברוק. אבל אותה חוויה של גדילה-מעבר והותרה מאחור של מה שהיה פעם דבר יקר וגדול כל כך, של מי שהיה פעם דמות שנשאת אליה עיניים ובנית סביבה את חייך, מועברת היטב, גם אם לא בשלמות, כשגם הסדרה בפרקים האחרונים שלה מותירה די בפתאומיות את הדרמה של שפיר מאחור ומחליפה אותה בדרמה חדשה, השאלה האם אתי תבחר להציל את עצמה או לא.

כל רגע אני ערה לדברים שעלולים לקרות לי, ושכבר קרו לרבים, לרבים מדי. אני נותנת לעצמי דין וחשבון על כל דבר, גם על הקטן שבפרטים, ואני מאמינה שבתוך תוכי אני עומדת בשתי רגליי על הקרקע הקשה של המציאות הקשה. וההשלמה שלי אינה הרמת ידיים או אדישות. היא בהחלט משאירה מקום להתרעמות מוסרית בסיסית על משטר שנוהג כך בבני אדם. אבל הדברים האלה גדולים ושטניים מכדי שנגיב עליהם בטינה ומרירות אישית. תגובות שכאלה נראות לי ילדותיות מאוד ולא מתאימות להתרחשויות גדולות כאלה.

ברגעים מסויימים אני חושבת: החיים שלי משובשים, יש בהם איזו טעות בסיסית. אבל זה נכון רק אם את מתארת לך בדמיונך חיים מסויימים, שבהשוואה להם החיים האמיתיים נראים לפעמים משובשים…

את הלקח הבא למדתי מן הטיול הקצר ללשכת מס הכנסה … כשברגע מסוים כשתקפה אותי עייפות נוראה, ופתאום היה לי בכל זאת מוזר שאסור לנו לנסוע בחשמליות, שעוברות ברחובות הארוכים כל כך, ואסור לנו לשבת בבתי קפה… ברגע ההוא חשבתי לי, בעצם לא חשבתי אלא חוויתי: במשך כל ההיסטוריה כיתתו בני אדם את רגליהם על פני האדמה, בקור ובחום, וגם זה חלק מהחיים. דרך החשיבה הזאת הולכת ומתחזקת אצלי בזמן האחרון: גם בפעולה הכי רגילה ובחוויות היומיום מסתתר קורטוב של נצח. כשאני עייפה או חולה או חרדה, אני לא לבדי, אני חולקת את התחושות האלה עם מיליוני בני אדם…

אנשים רבים, המתרעמים בימים אלה על מעשים של אי צדק, למעשה אינם מתרעמים אלא משום שאי הצדק נעשה להם. ולכן אין זאת התרעמות אמיתית ועמוקה.

אלוהים, אני אעזור לך להחזיק מעמד בתוכי, אבל אני לא יכולה להבטיח שום דבר מראש. רק דבר אחד הולך ומתבהר לי: אתה לא יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך, ובכך נעזור גם לעצמנו… כן, אלוהים שלי, לא נראה לי שאתה יכול לשנות משהו בנסיבות האלה, ואני גם לא מבקשת ממך הסבר, להפך: אתה תהיה רשאי לבקש הסבר מאתנו. ועם כל פעימת לב הולכת ומתחזקת בי ההכרה: אינך יכול לעזור לנו, אנחנו צריכים לעזור לך ולהגן עד טיפת דמנו האחרונה על מקום משכנך בתוכנו.

ביום רביעי, מוקדם בבוקר, עמדנו בבניין הגסטפו… למן הרגע הראשון שמתי לב לבחור ששוטט בחדר הלוך ושוב, על פניו הבעה גלויה של חוסר שביעות רצון והוא נראה רדוף ומעונה. הוא חיפש לעצמו תירוצים כדי לצעוק על היהודים המסכנים האלה: להוציא את הידיים מהכיסים, וכו’… כשניגשתי לשולחן שלו, שאג אליי פתאום: מה מצחיק פה כל כך. נורא רציתי לומר: חוץ ממך, שום דבר פה לא מצחיק, אבל משיקולים דיפלומטיים החלטתי לשתוק. את ממשיכה לצחוק, שוב שאג. ואני עניתי בתמימות: זה לא בכוונה, זאת ההבעה הרגילה שלי. והוא: אני עוד לא גמרתי איתך. וזה נועד כנראה להיות מעין תכסיס פסיכולוגי שיפחיד אותי פחד מוות, אבל הוא היה שקוף מדי.

בעצם אני לא פוחדת. ולא משום שאני אמיצה כל כך ובטוחה בעצמי, אלא משום שאני יודעת שיש לי עסק עם בני אדם ושתמיד אנסה להבין ככל יכולתי את כל מה שנאמר או נעשה… ברצון הייתי מתחילה איתו מיד בטיפול פסיכולוגי, בידיעה ברורה שהחברה האלה ראויים לרחמים רק כל זמן שאין להם הכוח להרע, אבל הם מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא רק בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, ולא את האדם עצמו.

כמו ב”תמונות מחיי נישואין”, רוב הפרקים ב”אתי” מתארים לא אירוע אחד, אלא רצף מפתיע בעוצמתו של אירועים משמעותיים נפרדים, שחלקם בדויים אבל רובם לקוחים פחות או יותר מתוך היומנים של אתי (גם אם הסדרה נוטה לארוג בחוכמה אירועים שקרו על פני תקופה מתמשכת ליום דחוס אחד). שני הפרקים האחרונים, לעומת זאת, מוקדשים לאירועים פיקטיביים כמעט לגמרי שקשורים בדרמה סביב גורלה של אתי, והראשון מביניהם אחרון מוקדש כמעט כולו לאירוע אחד כזה – ויכוח ארוך וקלאסטרופובי במרתף חשוך בין אתי לבין חבר הולנדי לא יהודי, סוציאליסט לשעבר, שמנסה לשכנע אותה להציל את עצמה. זה קורה בשלב שבו מרבית יהודי אמסטרדם נשלחים קבוצות קבוצות למחנה הריכוז ווסטברוק ומשם הלאה למחנות ההשמדה בפולין, בעוד לאתי סידרו משרה פריוילגית במועצת היהודים שמגנה עליה זמנית מגירוש, ושאותה הסכימה תחילה לקבל ואז התחרטה והחליטה לנסוע למחנה כמו כולם. כל זה אכן מתואר ביומנים, וגם החבר בסצינה, קלאוס סמליק, הוא אדם אמיתי שאתי אכן השאירה אצלו למשמרת את היומנים כשנסעה לווסטברוק. אבל הויכוח הארוך ביניהם הוא למיטב זכרוני לגמרי בדוי. נדמה שקלאס נועד להיות שם הדמות שמבטאת את רחשי ליבם של הצופים, ונותנת להם הזדמנות להתווכח עם אתי ולשמוע מה יש לה לענות, אבל אני אישית לא הרגשתי שהוא מבטא את רחשי ליבי וגם לא מאוד התעניינתי בויכוח, שהוצג בעיקר דרך השאלות האם התרגול הרוחני של אתי “הלך רחוק מדי” ונעשה שולל חיים (כדי להדגיש את האפשרות הזאת גם נוספה לפרק האחרון עוד תפנית עלילתית דרמטית שלא אספיילר, שמתרחשת ביומנים ברגע אחר לגמרי שבו יש לה משמעות אחרת), והאם יש נסיבות שהן איומות כל כך עד שהדבר ההגיוני או הבריא היחיד להרגיש בהן הוא שנאה ורצון להשמיד קבוצות שלמות של אנשים. בעיניי התשובה לשתי השאלות היא “ברור שלא”. אתי לא מפסיקה לרצות לחיות או לאהוב ולהעריך את החיים, היא פשוט מנסה לחיות חיים שראויים לחיותם גם בנסיבות קשות מאוד, והיא צודקת בניסיון הזה. ובאשר לשנאה ולתשוקה להשמיד קבוצות של אנשים, די ברור שהיא מה שמייצר את הנסיבות האיומות מלכתחילה, כמו שאתי מציינת בבהירות בציטוטים שאספתי למעלה וברבים אחרים. העיסוק בשאלה האחרונה גם מעורר בי אי נוחות עמוקה בשלב הזה של ההסטוריה, שבו אנחנו היהודים אלה שמעמידים אחרים בנסיבות האיומות שלדברי קלאס מצדיקות לשנוא אותנו ולרצות להשמיד אותנו, אבל עדיין מדמיינים את עצמנו בתור הקורבן. בעיניי מה שקרה לנו ולמדינה שהקמנו במהלך שמונים השנים האחרונות הוא הוכחה כל כך ברורה לצדקתה של אתי כשהיא כותבת ששנאה היא, לא משנה מה, דבר הרסני ומסוכן עבור כל המעורבים, שלא נראה לי שיש מה להתווכח על זה יותר מדי.

אבל יש דבר יפה שהדמות של אתי אומרת בויכוח עם קלאס ושנשאר איתי, וגם מתחבר לי למשהו שדיברנו עליו בשבוע שעבר בקבוצת הישיבה לאקטיביסטיות, ושמעסיק אותי בחיי-שלי: שצריך לדעת שסבל הוא חלק מהחיים האנושיים, ולנסות להבין איך לחיות היטב, ובצורה משמעותית, גם חיים שיש בהם סבל, אפילו הרבה סבל. חלק מהותי מלחיות היטב בנסיבות כאלה הוא לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע ולהפחית את הסבל, כמו שאתי עשתה למען עצמה ולמען אחרים ואחרות, כנראה בצורה מרהיבה, בחודשים שהיו לה בווסטברוק; אבל חלק אחר ובלתי-נפרד הוא היכולת וההסכמה לשאת בסבל, ולזכור שלשאת בסבל זה דבר אפשרי ואנושי. גם האפשרות לבחור לחיות באופנים שיהיו כרוכים בצורך לשאת בסבל היא משהו שצריך להיות אפשרי להעלות על הדעת. הליברליזם הניאו-ליברלי לימד אותנו שחיים טובים הם חיים נטולי סבל, ושאם את/ה סובל/ת זה אומר שמשהו אצלך לא בסדר וצריך לתקן אותו. וכך, כמו שאתי כותבת, אנחנו רגילים לתאר לנו בדמיוננו הקולקטיבי ללא הרף חיים דמיוניים חופשיים מסבל, שבהשוואה להם החיים האמיתיים נראים לפעמים משובשים. אבל זה שקר, שהאמונה בו מחלישה אותנו ואת הערכים שיקרים לנו. צריך להשתחרר ממנו בעדינות, בלי ליפול למלכודת של השקר הנגדי ולהתחיל להאמין שזה בסדר או מקודש איכשהו לגרום סבל לעצמנו או לאחרים.

מה שמפחיד הוא, ששיטות יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת. כמו שבניינים גבוהים, אשר בנו בני אדם במו ידיהם, עולים ומתנשאים מעלינו ועלולים להתמוטט עלינו ולקבור אותנו מתחתם.

אמת. גם זו סיבה שכל כך חשוב, שהשחרור שמתאפשר רק בחיים שלנו לבד עם עצמנו ועם אלוהים, והשחרור שמתאפשר רק בחיים שלנו יחד עם בני אדם אחרים, לא יוכפפו האחד לאחר אלא יתמכו זה בזה, יעזרו זה לזה לעמוד כנגד כוחן השטני של השיטות שאנחנו נוטים לעצב. וכמו שכתבתי בהתחלה, בסופו של דבר הסיבה הכי טובה לקרוא ולצפות ביצירת המופת המולטימדית של אתי הילסום וחגי לוי הוא העיסוק המרהיב שלה ביחסים בין המימדים השונים האלה של החיים האנושיים, של הפגיעוּת האנושית ושל הפוטנציאל האנושי לחופש. בטח אכתוב על כל זה עוד, בהזדמנות.