קואן יין (פרט) | מחסן מילים, האתר של קרן שפי

המיתוס על מקור התשוקה הגברית והנשית

(פרק שני מתוך ששה בסדרה איך נשים רוצות. לפרק הראשון)

אם נתבונן לרגע במה שידוע לנו על מי אמור/ה לעשות מה בהקשר של מין הטרוסקסואלי, לעת עתה בלי לנסות להפריד בין עובדות, נורמות וכינויי גנאי סתם, נוכל לאסוף שתי רשימות שייראו פחות או יותר ככה:

גברים: מתחילים, מחזרים, משדלים, מתקדמים, יוזמים, “כובשים בסיסים” וכובשים בכלל, סוחפים בסערה, מעוררים תשוקות רדומות, מנצלים הזדמנויות, מפחדים ממחויבות, בשלים להתחייב, מציעים נישואין, טיפוסים רומנטיים, סטוקרים, אוהבים מיוסרים, מזיינים/דופקים/עושים (וכו’), מכורים לפורנו, הולכים לזונות, תומכים כלכלית, לא עומדים ביצר, מטרידים, תוקפים, אונסים, אימפוטנטים, סוטים, מציצנים, פדופילים, זואופילים, נקרופילים.

נשים: מסכימות, לא מסכימות, נעתרות, מפלרטטות, רומזות, מפתות בכוונה או שלא בכוונה, בעצם רוצות את זה, רוצות אבל חוששות, מוכרות את עצמן, מחפשות אהבה, צריכות רגש, שומרות את עצמן לגבר הנכון, ממלאות את חובתן, עושות מין למרות שכואב להן, מזייפות אורגזמות, גומרות בשרשרת, נמרות במיטה, ליידיז בסלון וזונות במיטה, זונות, שרמוטות, פריג’ידיות, פאם פאטאליות, אקסיות משוגעות, סקסיות, כוסיות, כוניפות.

(אלו לא נועדו להיות רשימות ממצות אלא לתת לנו מבט כללי, בדגש על אפיונים מבדילים. כדי לא לסבך אותנו השמטתי אפיונים שמקובלים עבור שני המינים אך במשמעות שונה לכל מין, כמו “בתול/ה”. )

*

ברור שיש הבדל בין שתי הרשימות האלו, והרבה קלישאות מבקשות מיד להסביר את המהות והמקור שלו. אבל אם ננסה להימנע כרגע משאלות של למה, ולשאול רק מה הדבר ששונה, נדמה לי שמה שקופץ לעין נוגע למידת התשוקה והיוזמה המינית: הן מוקצות לגברים, לא לנשים. עם זאת, ממבט קרוב יותר, מסתמן שיש נסיבות בהן גם לאישה מותר ואף ראוי להשתוקק לגבר. מתי? כאשר הגבר המתאים והראוי לה משתוקק אליה, מן הראוי שתתעורר בה בתגובה תשוקה תואמת אליו. אך הראוי צר מאוד, ומכל עבריו מאיימים שמות הגנאי: אישה שלא מתעוררת בה תשוקה תואמת בתגובה לתשוקתו של הגבר הראוי היא פריג’ידית, ממש כשם שאישה שמתעוררת בה תשוקה תואמת בתגובה לתשוקתו של גבר לא ראוי היא שרמוטה, ואישה שהתשוקה שלה לא נכבית בהתאמה להיכבות התשוקה של הגבר שהיה פעם ראוי היא אקסית משוגעת. לקראת קצה גבול האפשרויות מהבהבת הפנטזיה הפורנוגרפית, על האישה שמתעוררת בה תשוקה תואמת במענה לכל תשוקה של כל גבר, או בגבול האחרון בהחלט, על האישה שהתשוקה המינית שלה תמידית וחסרת אבחנה, ומקרה הקצה הדמיוני הזה הוא היחיד שבו הדמיון התרבותי שלנו מתאר אישה מלאת תשוקה שהיא לא תגובה לתשוקה גברית. אבל מה עם האישה שמתעוררת בה תשוקה לגבר אחד מסוים, ראוי או לא ראוי, אבל לא בתור “תגובה תואמת” לתשוקה מצידו? – מסתמן שאין לה שם בשפה המתועדת. נדבר עליה בפעם הבאה.

אם נפנה עכשיו את אותו מבט קרוב בחזרה אל הגברים, נוכל לדייק ולהעשיר את ההבחנה הראשונית שלנו, ולהבחין כי התפקיד המיני שמוקצה להם הוא לא רק יוזם ומשתוקק יותר, אלא משלים בדיוק לזה שמוקצה לנשים: על פי חלוקת התפקידים המקובלת, התשוקה המינית של הגבר לא ניזונה כלל מנוכחותה של תשוקה כלפיו אצל האישה, אלא אך ורק מתכונותיה המושכות אובייקטיבית, שהן לרוב גופניות ולפעמים גם נפשיות. זה כך מהרגע שבו התשוקה שלו ניצתת לראשונה ועד שהיא נכבית באופן סופי, גם אם זה נמשך שנים. יש שמות גנאי עבור מי שלא מתעוררת בהם תשוקה מול תכונות נשיות שנחשבות מושכות, או מתעוררת בהם תשוקה מול תכונות שאינן כאלה (כולל תשוקות לא הטרוסקסואליות כמובן). ומה עם הגבר שמתעוררת בו תשוקה בתגובה לתשוקה של האישה? – גם לו אין שם בשפה המתועדת. יש את הגבר ש”נופל ברשתה” של אישה, אבל הרשת שבה הוא נלכד היא בדיוק האשליה שהתשוקה שלו אל האישה התעוררה בגלל התכונות המושכות שלה, כאשר למעשה היא תמרנה אותו להשתוקק אליה. יש את הגבר ש”מזיין כי היתה הזדמנות”, אבל ה”הזדמנות” היא הזמינות המינית של אישה מושכת מספיק מבחינת תכונותיה החיצוניות, זה לא שהתשוקה שלה אליו היא שמעוררת בתגובה את תשוקתו שלו.

עד כאן החריגות. מה לגבי הנורמה? הרומן הרומנטי, שמנסח בחדות יוצאת דופן הבטים מסויימים של הלא-מודע הקולקטיבי שלנו בנושאים האלה, משרטט בבהירות את דמותו של הזוג האידיאלי לחלוקת התפקידים הזאת: הגבר המושלם, זה שראוי עבור כל אישה, ולכן כל אישה שהוא משתוקק אליה משתוקקת אליו חזרה, ולכן יש לו מאהבות רבות, כולן בעלות תכונות מושכות מאוד, פוגש את האישה המושלמת, זו שאף גבר עד כה לא היה ראוי לה ולכן לא חשה מעולם תשוקה של ממש, אבל כשהגבר המושלם והראוי לה מתאהב בה אהבה מלאת תשוקה, לראשונה בחייו, מתעוררת בה בתגובה אהבה מלאת תשוקה תואמת, לראשונה בחייה.

לסיכום: חלוקת התפקידים המינית בתרבות שלנו מבוססת על המיתוס, לפיו תשוקה נורמלית של גבר לאישה נולדת בראש ובראשונה בתגובה לתכונות נחשקות של האישה, ואילו תשוקה נורמלית של אישה לגבר נולדת בראש ובראשונה בתגובה לתשוקה של הגבר הראוי אליה.

תשוקות שתואמות את המיתוס הזה מוצאות בתרבות שלנו אדמה פוריה לצמוח בה, ללבלב ולשאת פרי, ושפע של פרקטיקות מקובלות מאפשרות להן להתבטא ולהתגשם; ואילו תשוקות שחורגות ממנו, ובמיוחד תשוקות שחותרות תחתיו, הן תשוקות שמוקעות, מוחנקות, מוגחכות, מודחקות, מטופלות, נענשות בדרכים ישירות ועקיפות, וקשה להן הרבה יותר לצמוח, להתנסח ולהתממש.

*

לפני שנמשיך חשוב לי לומר מיד, שבעיני אף אחת משתי האפשרויות שמציע לנו המיתוס על מקור התשוקה הגברית והנשית היא לא מוצלחת. יתר על כן, וכמו שקורה הרבה, הניגוד הדרמטי של המיתוס מקשה עלינו לראות את האפשרות המוצלחת שיכולה להתקיים באמצע – לא בדיוק בסינתזה של שני הקצוות, אלא במתח ביניהם, במקום שבו הם מאזנים ומגבילים זה את זה.

במילים אחרות: בעיני תשוקה מוצלחת של נפש אנושית אחת לאחרת תמיד קשורה לתשוקה של הנפש האחרת, אבל אף פעם לא נובעת ממנה, חלקית לה או נגררת מתוכה. כלומר, המיתוס על מקור התשוקה הגברית גורם נזק מסוג אחד, כשהוא מאפשר ומעודד תשוקה גברית שלא ניזונה בשום דרך מהתשוקה של האישה. המיתוס על מקור התשוקה הנשית גורם נזק מסוג אחר, כשהוא מונע מהתשוקה הנשית לחיות חיים עצמאיים ומכפיף אותה לתשוקה הגברית.

*

ברקע אורבת ההבנייה התרבותית היסודית שתיארה הספרות הפמיניסטית מדה בובואר ואילך – הזיהוי של הגבר בתור האדם הכללי והסובייקט בהא הידיעה, ושל האישה בתור האחר של הגבר, וכמוגדרת דרך יחסו אליה. במובן מסוים, המיתוס על מקור התשוקה הגברית והנשית הוא רק מקרה פרטי שלה.

אבל הוא מקרה פרטי מעניין. כיוון שעל פיו מתכוננת את כלכלת התשוקה המינית, הוא מזין מגוון שלם של פרקטיקות שמשפיעות לעומק על החיים של כולנו. יתר על כן, כיוון שתשוקה מינית נחשבת בתרבות שלנו לצורה החשובה ביותר של תשוקה, וכיוון שתשוקה היא היבט מרכזי של סובייקטיביות, למקרה הפרטי שאנחנו עוסקות בו כאן יש תפקיד מרכזי באופן שבו נבנית הסובייקטיביות הנשית והגברית בכלל, כפי שהיא תוארה בספרות הפמיניסטית. במילים אחרות: למיתוס על התשוקה המינית הגברית והנשית, לפרקטיקות שהוא מכונן ומתכונן מתוכן, יש חלק עמוק ביצירתה של  תשוקה/סובייקטיביות גברית שמכוננת את עצמה מול אובייקט, במקום מול סובייקט בעל-תשוקה אחר, ותשוקה/סובייקטיביות נשית שקשה לה מאוד לכונן את עצמה.

*

נדיר שהמיתוס הזה מנוסח בצורתו היסודית ביותר, כמו שניסחנו אותו כאן, אבל הרבה מיתוסים תרבותיים שגורים ונפוצים לגבי מיניות גברית ונשית הם בעצם וריאציות עליו: גברים רוצים לזיין ונשים רוצים אהבה, נשים צריכות רגש ואצל גברים זה רק פיזי, לגברים יש תשוקה יותר חזקה מאשר לנשים, נשים לא באמת אוהבות סקס, נשים הן מונוגמיות מטבען וגברים לא. כל הסיפורים האלו מתייחסים לאותה תופעה שמעסיקה גם אותנו, ומנסים להסביר אותו כנובע מהבדל במהות או בטבע בין המיניות הנשית והגברית. אולם לשם כך הם צריכים לטשטש את השפעותיה של ההבניה החברתית על האופנים בהם תשוקה נחווית ומתבטאת; על כן ההסברים שהם נותנים הם תמיד כלליים, מעורפלים ושיפוטיים, וכל אחד מהם חייב לפסול מגוון של חוויות מיניות אנושיות בתור “לא באמת קיימות” או “מנוגדות לטבע”.

מיתוסים כאלה מופיעים גם בגרסאות מדעיות לכאורה. כזה הוא למשל הסיפור לפיו “גברים היו מאז ומתמיד ציידים” ולכן הם זקוקים לחדוות הציד, והאישה צריכה לתת להם “לרדוף אחריה”. גם אם נניח בצד את הבעייתיות הלוגית, ההסטורית והמוסרית של טיעוני “מאז ומתמיד” כאלה, הרי שבאותו עבר שבטי שבו גברים היו הציידים, הנשים היו המלקטות. אבל ספרי העזרה העצמית שמלמדים גברים לצוד נשים מעוררות תאווה גם כשהן בורחות מהן, אף פעם לא מלמדים נשים ללקט גברים שנראים להם טובים למאכל, לקטוף אותם ולקחת אותם הביתה; ברור לנו שגברים הם לא צמחים, אבל לא ברור לנו שנשים הן לא בשר. הזיהוי של נשים עם בשר הוא לא באמת הסבר, הוא בעצמו הדבר שצריך להסביר. דוגמה דומה היא הסיפור לפיו “לגברים יש אינטרס לנסות להפרות כמה שיותר נשים, לנשים שנושאות בעול ההריון וההנקה יש אינטרס לבחור בקפידה את בן הזוג שלהן”. ושוב, גם אם נקבל את הנחות היסוד הבעייתיות, אותו נימוק עצמו היה יכול להסביר באותה מידה, אם לא יותר טוב, תרבות שונה מאוד משלנו ודומה לזו של ציפורי השיר, שבה גברים עסוקים באובססיביות במראה ובאטרקטיביות המינית שלהם בתקווה שמישהי תחשוק בהם, ואילו הנשים הן היוזמות, והן עוברות בין הגברים ובוחרות את מי שמתחשק להן. זה לא ככה, ושוב, זה דבר שצריך להסביר, ואין מנוס מלהסביר אותו במונחים של יחסי כוח חברתיים והבניות תרבותיות.

מצד שני, זו גם תהיה טעות להתייחס למיתוס על מקור התשוקה הגברית והנשית כאילו הוא רק סימפטום של יחסי כוחות כלכליים, פוליטיים ומשפטיים בין גברים לנשים. ההגיון שלו שאוב אמנם מתוך ההגיון של מבנה חברתי שבו נשים נחשבו לרכוש של גברים ומין היה ביטוי של בעלות (תיאור אפשרי אחד מבין רבים). אבל החברה שלנו השתנתה במאה השנים האחרונות, והתיאור הזה כבר לא מתאים לה כבעבר, ואילו המיתוס עדיין חי ונושם, שזור בעומק האינטואיציה שלנו ומשפיע על הפרקטיקות שלנו – על איך אנחנו עושות ועושים דברים במין גם היום.

*

הדוגמה המיידית ביותר היא שבתרבות שלנו מקובל מאוד שהגברים הם אלו שיוזמים את רוב או כל האינטרקציות המיניות והרומנטיות. גברים הם אלה ש”מתחילים” עם נשים, ויש מסורת חניכה גברית ענפה שמלמדת גברים לנסות לייצר אינטרקציה מינית עם נשים גם כשהן לא נתנו שום רמז לכך שהן מעוניינות. גבר שרודף אחרי אישה שלא רוצה אותו לעתים קרובות נחשב ל” טיפוס רומנטי” וזוכה לעידוד חברתי נרחב. לעומת זאת, אף שיש נשים שלימדו את עצמן להתחיל עם גברים באופן דומה, מסורות החניכה הנשיות לרוב מלמדות נשים לנסות לגרום לגברים להתחיל איתן, לעתים באמצעות רמיזה עקיפה שהן אולי מעוניינות, ולעתים רק דרך הצגת עצמן בפני הגבר כאובייקט מיני נחשק.

גם בתוך קשר זוגי קיים, נפוץ מאוד שהגבר הוא זה שיוזם את רוב האינטרקציות המיניות, והאישה “פחות רוצה”, ומדי פעם נעתרת “כי לא נעים לה”. כשהמצב הזה עולה לדיון מול חברים או מטפלים, לעתים קרובות יש ניסיון לתקן את ה”קלקול” אצל האישה, שלא מתעוררת אצלה תשוקה זהה בתגובה לתשוקה של בעלה. כיוון שהנשים מרגישות פגומות ואשמות, וכיוון שגברים רגילים לחוות וליזום מתוך תשוקה שלא ניזונה מהתשוקה של האישה, נפוץ מאוד שנשים עושות סקס שלא בדיוק נעים להן, וגם סקס שממש כואב להן, כדי לְרַצּוֹת את בני הזוג שלהן.

בתוך המפגש המיני, מקובל תרבותית שהגבר יהיה היוזם העיקרי או היחיד, ושהוא ייזום אקטים מיניים שנהיים חודרניים יותר בהדרגה בעוד האישה נעתרת או מתגוננת. יש דיבור שלם על מין במונחים של כיבוש ורדיפה שהזכרנו למעלה, שלפעמים צובע לגמרי את החוויה המינית, במיוחד אצל אנשים צעירים. יתר על כן, גם בין גבר ואישה שמתייחסים למין כמעשה של תשוקה ויוזמה הדדיות, לעתים קרובות בפועל הגבר הוא לרוב זה שיוזם מה בדיוק עושים עכשיו, מתי בדיוק מחליפים תנוחה, לאיזה תנוחה מחליפים. לנשים רבות קשה ליזום מין באופן ישיר, גם עם בני הזוג שלהם, ועוד יותר קשה ליזום במין דברים שהן רוצות אבל הגבר לא הציע אותם.

השפעת המיתוס גם חוצה כמובן את גבול ההסכמה. כיוון שתשוקה גברית שלא ניזונה בשום דרך מתשוקה נשית נחשבת נורמלית וזוכה לעידוד, נפוץ מאוד שגברים יוזמים או כופים מין בידיעה מלאה שאין בצד השני מישהי שמעוניינת בו. לעומת זאת, הרוב המוחלט של הנשים לא היו מעלות בדעתן, לדוגמא, לשלם לגבר על מין שהוא לא מעוניין בו, גם בתקופה שבה הן מאוד רוצות מין ואין להן עם מי, כי התרבות לא הרגילה אותן לטפח תשוקה ולפעול מתוכה בלי עדות לתשוקה מהצד השני. בפעמים אחרות, ההנחה הפורנוגרפית שתשוקה מינית גברית מעוררת מאליה תשוקה נשית תואמת משמשת גברים כדי לתקוף מינית בלי להכיר בכך שזה מה שהם עושים. כיוון שכך, נשים חיות בעולם שבו בכל רגע מישהו עלול לנסות לייצר איתן אינטרקציה מינית לא רצויה.

בה בעת, הן חיות בעולם שבו הן אמורות לעורר תשוקה כל הזמן, ולא רק כשגם הן עצמן משתוקקות. התפיסה שתשוקה גברית לא אמורה להיות ניזונה מתשוקה אצל האישה מולידה יחס מוזר מאוד לגוף הנשי, כאילו הוא מיני באופן אינהרנטי, כל הזמן ובצורה פסיבית. . לפעמים התפיסה הזאת משמשת כדי להדיר נשים מהמרחב הציבורי, ולפעמים כדי לגרום להן להשקיע באופן קבוע כסף, זמן וכוחות נפש בלהראות מושכות, אבל בשני המקרים נשים לומדות לחוות את הגוף שלהן בראש ובראשונה בתור מושא אפשרי לתשוקה גברית, אלא אם הן חולות או בהריון. אין שום תופעה תרבותית מקבילה ביחס לגוף הגברי: לכולנו ברור שהוא מיני רק ברגעים מסויימים, כשהוא במצברוח לזה, ואילו בפעמים אחרות הוא חזק, מהיר, גמיש, עושה משהו מועיל, מתפרקד להנאתו באור השמש, או סתם לא רלוונטי לסיטואציה. גם כשגוף גברי מוצג כסקסי, הסקסיות שלו היא פעילה, חופשית ומלאת כוח, וקשורה באופן עמוק לתשוקה ולסובייקטיביות שלו. לרוב הוא לא מוצג כמושא לתשוקה מינית נשית בפני עצמו, ואף פעם לא כאילו התשוקה המינית שלו מתעוררת רק בעקבות התשוקה המינית שהוא מעורר אצל האישה.

*

ומעבר לזה יש את ההשפעות שמעבר לזה. הן מפעפעות, ההשפעות, מתחום המין לכל מיני תחומים. אנחנו לומדות לנסות לעצב את התשוקה שלנו כך שתהיה תגובה תואמת לתשוקה של מישהו אחר, אבל זה לא הטבע של התשוקה, ואם אנחנו עושות את זה מספיק, המגע איתה ניתק ומתעוות, וחוויה של אני תמיד רוצה יותר מדי הופכת לאני לא מצליחה לרצות שום דבר או אני לא מצליחה להבחין בין הרצונות שלי למה שרוצים ממני. אנחנו לומדים לזהות תשוקה באשר היא, בין אם היא לסנדוויץ’ או לאדם אחר, כהתאוות של סובייקט להשיג מאובייקט עונג חושי סופי וידוע מראש, תוך פספוס טרגי של האפשרות לחוות ולתאר תשוקה שונה מן היסוד, שקשורה לאפשרות למפגש עם סובייקטיביות מלאת-תשוקה אחרת, מפגש שהוא לפיכך בעל אופק לא נודע ואינסופי. אפשר לדבר על כל זה עוד כל כך הרבה. בשבועות הבאים נדבר על כך עוד קצת.

כל זה משפיע עלינו, על כולנו, בעשרות דרכים גדולות וקטנות. ובה בעת, זה לא לגמרי מתאר אותנו, או את החיים שלנו, או את התשוקות שלנו. אני כותבת על הדברים האלה כי אני מאמינה, והנסיון מלמד אותי, שככל שנלמד לסרב להאמין שהבניות תרבותיות מזיקות הן מהות או טבע, יהיה להן פחות כוח עלינו, ולנו יהיה יותר חופש מולן ומהן. יש לנו גישה לאפשרויות אחרות, גם אם הן מפחידות או מוזרות או חמקמקות עבורנו, גם אם האינטואיציה שלנו לגביהן עמומה, גם אם הן לא מיוצגות מספיק במדיה, גם אם השפה שבה אנחנו יודעות לדבר עליהן עדיין מוגבלת ומהוססת. וככל שנרבה לספר בהן ולשיר בשבחן, לשאול עליהן ואותן שאלות, לתת להן להתגלם בנו, להוקיר אותן, כך תהיה לנו יותר גישה אליהן ולהן אלינו. הפרק הבא בסדרה מוקדש לדמות שמגלמת עבורי אפשרות כזאת.

6 תגובות
  1. מ.מ.ב
    מ.מ.ב אומר:

    הצורה שבה עובדת המיתוס נכונה… לא רק זאת מדובר בעובדות שהטבע פועל לפיו. אף על פי שאפשר לראות שהכותבת בעלת נטיות/עמדות פמיניסטיות ושבפירוש לא מסכימה עם המיתוס, אני רואה אותה לנכון ומוצאת מקור ותשובה לדבר. לפי היהדות, כמו המיתוס, הקשר הפיזיולוגי והמנטלי של גברים ונשים נראה בהתחלה של הכל מבראשית!
    שאדם נברא כלומר שניהם כדמות אחת..
    אפשר לראות משם בפסוקים את הדיאולוג בין אדם לבורא, ועל איך שהתורה מספרת לנו את מושא כמיהתו של האדם לזוגיות כמו שאר בעלי החיים
    ואכן כך היה עכשיו יש הרבה מה לפרט על כך אבל הנקודה היא שבאותו הזמן הקצר הזה,הקשר של אדם וחווה (שהוא המקור וגם האידאל לאנושות ודרכיה)
    נברא בצורה מושלמת בידי אלוקים ראשית השלמות היא אחדות הגופים לכדי אחד ממש ולכן לכתחילה כך היה רק שהאדם רצה להרגיש יותר לחוות מציאות עם עוד מישהו מלבדו במילים אחרות הוא הרגיש בדידות מסוימת על שלא היה לו עם מי לחלוק(אחרי הכל איך אפשר לחלוק דבר עם מישהו שנמצא דבוק לגב שלך) ויש הסברים עמוקים יותר מאלה בדרך הסוד והקבלה אודות זה,עכשיו לגביי המיתוס ואיך שהדברים התגלגלו לאיך שהם היום, נחזור לרגע ההיסטורי שנחרט בדי אן איי של כל יצור על האדמה, וזה המוות, ועוד סדרת קללות עמוקות ביותר שאולי לא נתנו להם מספיק מקום אם קצת העמקה אפשרי לראות איך שמספר הקללות שניתנו לאדם וחווה בטרם גירושם מגן עדן,הראשונה רהיא המוות כפי שצוין והאחרות הן… פרטיות יותר ומכוונות באופן אישי לאדם-גברים וחווה-נשים וכדי להבין בפירוש למה מתכוונת התורה יש לגשת לרש״י המפרש האגדי ולשים לב לדיוק ולשייך לב שלו ולמוטו שלו שהוא של כולנו.. שהתורה כולה כל אות ואות מדויקת ואין לה עוררין,רק שצריך לדעת להבין אותה.
    לעניין, אחת הקללות היא שהאדם ישא על גביו את עול הפרנסה שיהיה קשה ומר עד כדי שיעבוד…
    ולחווה ״כי בצער תלדי בנים״ וזה מובן לכולם, (בעוד שלפני הקללה היתה הלידה מהירה וקלה מאוד)
    והשניה שלשם אנו חותרים היא הקללה שכל פמניסיטית עליי האדמות שונאת…. ״אל אישך,תשוקתך, והוא ימשול בך״ עכשיו צריך להבין מה זה אומר כי זה לא כזה פשוט כפי שזה נשמע בשביל זה יש לנו את רש״י ותורת הסוד והקבלה, שהם מכניסים אותנו לעומק ועצם הדבר שאותו אנחנו מדברים פירוש רש״י ״ואל אישך תשוקתֵך” – לתשמיש. ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא “הוא ימשול בָּך” – הכל ממנו, ולא ממך. “תשוקתֵך” – תאוותֵך. יש כמה פרשנים על פירוש זה ואסור לנו לקחת זאת בקלות ראש.
    בכללות כל הדברים הללו שנאמרו בעצם היו לכתחילה הפוכים ודווקא בעקבות החטא נתהפכו היוצרות ותורת הסוד רומזת לנו שעתיד כל זה לחזור לקדמותו ״נקבה תסובב גבר״ ״אישה יראת השם היא תתהלל״ ״בואי בשלים עטרת בעלה״ כל זה הוא מציג את המציאות הטהורה והאידיאלית שהתורה רואה באישה כל ההיסטוריה הקשה של האנושות באה לרמוז ולהציג את המציאות ההפוכה לגמרי וזה הוא חזון!ואף יותר מכך זה הוא עידן חדש שיפציעה בתום הזמן והשתלמות המעשה מה שנקרא ביהדות חזון אחרית הימים *גאולה* היא תציג לנו במוחש מציאות שלימה ופנימית יותר שלכל הרע והכאוס שנעשה. כאן היתה סיבה עמוקה ולכל מה שנעשה יש תכלית ומטרה קדומה וזה לגלות את האמת האמיתית והפנימית של כל דבר, וכמובן שכל המעשה של החטא מגיעה להציג לנו את האמת הטהורה שהרי דברים אינם נעשים סתם יש להם כוונה… אתם שואלים את עצמכם איך!?! תהפכו את התמונה!
    אתם שואלים מתיי כל זה!?!?!
    התשובה היא שזה כבר כן רק לפקוח את העיניים זה כבר בפתח!
    לסיום לא מדובר במיתוס, מדובר בחיים עצמם! החיסרון שבמיניות היא לכאורה השלכות של אותו חטא אבל בעצם… מדובר בתוכנית שהרבה יותר גדולה מאיתנו… אבל בשבילנו.
    נ״ב
    אומנם סטיתי מהנושא וזה בשביל להאיר ולבטל את כל התפיסה הרווחת והחשוכה שבאה פשוט מבורות ותו לו.
    יש המון מה להרחיב בנושא ויש לו ים הסתעפויות והכל מוביל לדבר אחד! לכן חסכתי את הבירבורים וניגשתי לעצם הדבר שהוא עצם ותכלית האמונה שלנו.

    הגב
    • תגובה
      תגובה אומר:

      בקיצור- הכותבת ניתחה בצורה חברתית ומדויקת והביעה עמדה, ואת תירצת באמצעות דת שוב איך להמשיך להאמין במיתוס שהוא מיתוס ופשוט הבנייה חברתית קצת פטריארכלית של החברה.

      הגב
  2. מ.מ.ב
    מ.מ.ב אומר:

    הצורה שבה עובדת המיתוס נכונה… לא רק זאת מדובר בעובדות שהטבע פועל לפיו. אף על פי שאפשר לראות שהכותבת בעלת נטיות/עמדות פמיניסטיות ושבפירוש לא מסכימה עם המיתוס, אני רואה אותה לנכון ומוצאת מקור ותשובה לדבר. לפי היהדות, כמו המיתוס, הקשר הפיזיולוגי והמנטלי של גברים ונשים נראה בהתחלה של הכל מבראשית!
    שאדם נברא כלומר שניהם כדמות אחת..
    אפשר לראות משם בפסוקים את הדיאולוג בין אדם לבורא, ועל איך שהתורה מספרת לנו את מושא כמיהתו של האדם לזוגיות כמו שאר בעלי החיים
    ואכן כך היה עכשיו יש הרבה מה לפרט על כך אבל הנקודה היא שבאותו הזמן הקצר הזה,הקשר של אדם וחווה (שהוא המקור וגם האידאל לאנושות ודרכיה)
    נברא בצורה מושלמת בידי אלוקים ראשית השלמות היא אחדות הגופים לכדי אחד ממש ולכן לכתחילה כך היה רק שהאדם רצה להרגיש יותר לחוות מציאות עם עוד מישהו מלבדו במילים אחרות הוא הרגיש בדידות מסוימת על שלא היה לו עם מי לחלוק(אחרי הכל איך אפשר לחלוק דבר עם מישהו שנמצא דבוק לגב שלך) ויש הסברים עמוקים יותר מאלה בדרך הסוד והקבלה אודות זה,עכשיו לגביי המיתוס ואיך שהדברים התגלגלו לאיך שהם היום, נחזור לרגע ההיסטורי שנחרט בדי אן איי של כל יצור על האדמה, וזה המוות, ועוד סדרת קללות עמוקות ביותר שאולי לא נתנו להם מספיק מקום אם קצת העמקה אפשרי לראות איך שמספר הקללות שניתנו לאדם וחווה בטרם גירושם מגן עדן,הראשונה היא המוות כפי שצוין והאחרות הן… פרטיות יותר ומכוונות באופן אישי לאדם-גברים וחווה-נשים וכדי להבין בפירוש למה מתכוונת התורה יש לגשת לרש״י המפרש האגדי ולשים לב לדיוק ולשייך לב שלו ולמוטו שלו שהוא של כולנו.. שהתורה כולה כל אות ואות מדויקת ואין לה עוררין,רק שצריך לדעת להבין אותה.
    לעניין, אחת הקללות היא שהאדם ישא על גביו את עול הפרנסה שיהיה קשה ומר עד כדי שיעבוד…
    ולחווה ״כי בצער תלדי בנים״ וזה מובן לכולם, (בעוד שלפני הקללה היתה הלידה מהירה וקלה מאוד)
    והשניה שלשם אנו חותרים היא הקללה שכל פמניסיטית עליי האדמות שונאת…. ״אל אישך,תשוקתך, והוא ימשול בך״ עכשיו צריך להבין מה זה אומר כי זה לא כזה פשוט כפי שזה נשמע בשביל זה יש לנו את רש״י ותורת הסוד והקבלה, שהם מכניסים אותנו לעומק ועצם הדבר שאותו אנחנו מדברים

    הגב
  3. יונה
    יונה אומר:

    איזה יופי שחזרת לפרסם כאן ))
    תמיד מעניינת, תמיד חדה. תודה!!

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *