אלול

מטריצת החלימה החברתית האחרונה של השנה נקבעה לראש חודש אלול, בשמונה בערב. הלכתי ברגל בדרך קצת עוקפת, שהחלק האחרון שלה עובר בתוך הוואדי של האלון הגדול. לא יוצא לי הרבה להסתובב בוואדי עכשיו, בקיץ. היה חם, אפילו אחרי השקיעה, בשעת הדמדומים. והיה את הריח הזה של הוואדי בקיץ, הריח המאובק הזה, של אדמה שכבר חודשים לא רוותה מים, שבכל זאת יש בו גם משהו חי, חריף. ריח אורנים, כמו בשיר על ירושלים שאהבתי כל כך בתור ילדה, כי זו היתה אחת הפעמים הראשונות בחיי שבה נתקלתי במילים שתיארו בצורה מדויקת חוויה שכבר הכרתי אבל לא היה לי שם בשבילה, את הריח המסוים של מקום מסוים בעולם.

לצד ריח האורנים נישא בוואדי גם ריח אלונים, שהוא ריח יותר עדין אבל מאוד ספציפי. וגם עוד משהו שאני לא יודעת מה הוא בדיוק אבל אני יודעת שהוא הריח של הסתיו המתקרב. הלכתי בוואדי, בערב של אמצע אוגוסט, הרחתי את האוויר וידעתי שהסתיו מתקרב, השנה קרבה לסיומה, שנה חדשה תתחיל.

*

מאז שכתבתי את המילים האלה עברו עוד שבועיים, וכבר אין ספק שהסתיו כאן, הולך ומתהווה בתוך הקיץ שהולך ומתפוגג, למרות שגם הוא עדיין כאן. הוואדי עדיין יבש ומאובק כמובן, וגם מזג האוויר עדיין חם, אני עדיין מדליקה מזגן במשך שעות בכל יום. אבל בבוקר נעים במרפסת עד שעה מאוחרת יותר ויותר, ובערב, הלח עדיין, מתארחים בשמיים עננים שנצבעים בוורוד-כתום של השקיעות היפות של הסתיו והחורף, ולפעמים נושבת פתאום רוח עזה וקצרה, ומדי פעם חולפת בין העננים להקת ציפורים נודדות בדרך לאנשהו, והשמש זורחת כבר די מאוחר ושוקעת די מוקדם. והגוף של החיה האנושית שהיא אני חווה את העולם אחרת, ומתייחס אליו אחרת, חיות חדשה נמזגת לתוכו כשהוא מזהה אותה נמזגת לתוך העולם.

מזמן לא חוויתי ככה את המעבר מהקיץ לסתיו. במשך שנים הקיץ היה בשבילי סוף השנה, מות השנה, הזמן שבו דברים נגמרים. כמו בסדרת טלוויזיה: לעונה יש כך וכך פרקים, ואז היא נגמרת, ואחרי זמן מה יוצא פרק 1 של עונה חדשה. בין העונות יוצאים להפסקה; בין השנים, בקיץ, הייתי יוצאת לריטריט מדיטציה. לפעמים עשיתי אותו בחו”ל ולפעמים בארץ, לפעמים במרכז ריטריטים ולפעמים לבד בטבע, אבל תמיד מחוץ לבית ולחיי היומיום, לעבודה ולמערכות היחסים. לא ראיתי את הסתיו נולד מתוך ולתוך הקיץ. כשיצאתי לריטריט היה תמיד עדיין קיץ, וכשחזרתי היה כבר סתיו, ומי שפגשתי מחדש חיבקו אותי ואמרו לי איזה כיף לך שלא היית פה באוגוסט, את לא מאמינה כמה חם היה פה עד ממש לפני כמה ימים.

בשנים ההן ליווה אותי מאוד הדימוי של פרספונה, האישה שחיה את מחציתה של כל שנה בתור בתה האהובה של אלת הפיריון, שפרחים מנצים תחת כפות רגליה היחפות שהיא רוקדת, ואת המחצית השניה בתור מלכת השאול ורעייתו של מלך השאול. בתקופתנו הדמות שלה מפורשת לעתים קרובות כמטאפורה למישהי עם דיכאון, אבל בשבילי היא הייתה פשוט מישהי שכל שנה בחיים שלה מחולקת בין שתי צורות קיום שונות מאוד, כמוני. היה לי חשוב להחזיק את זה שחיי היומיום שאני חיה לאורך רוב השנה, וחיי הריטריט שאני חיה בקיץ, הם שתי צורות קיום שוות ערך, שלכל אחת יש היגיון וממשות ומשמעותיות משלה, שאת שתיהן אני אוהבת ורוצה, וכיוון שהן מוציאות זו את זו אני בוחרת לחיות את זו ואת זו לסירוגין. הייתי עסוקה מאוד בשאלת האינטגרציה ביניהן, והרבה זמן הרגשתי שאני לא מצליחה בה מספיק, ושזה האתגר שלי, הבעיה שלי.

לפני שנה בערך קראתי טקסט ביקורתי חכם של גליה תנאי (שטרם התפרסם), שאני זוכרת ממנו בין השאר את הרעיון שהבודהה מעולם לא דיבר על ריטריטים. הבודהה דיבר על שתי צורות של חיי יומיום מתמשכים ומחייבים, “חיי בעל.ת הבית” (שהם החיים של רובנו, יהיה אשר יהיה מצבנו הנדל”ני), ו”חיי חוסר בית” של הנזיר.ה שמוותר.ת ויתור עקרוני על בית ומשפחה. יש הבדלים עמוקים בין שתי צורות החיים האלה, אבל בשתיהן אפשר לתרגל את הדרך כפולת השמונה, ובשתיהן צריך להתמודד עם הקשיים של חיים בעולם – בינאישיים, חומריים ואחרים. הרעיון של ריטריט, במיוחד של ריטריט במרכז ריטריטים, בתור מרחב זמני מרופד ומטוהר מקשיים בינאישיים וחומריים, שבו אנשים שאת לא מכירה ולא מחוייבת אליהם מספקים לך את כל צרכייך ומשאירים אותך פנויה לשתוק ולהתעסק בעצמך, הוא לפיכך לא באמת צורה זמנית של נזירות כפי שלעתים קרובות חושבים עליו, אלא משהו אחר לגמרי, שאין לו קשר למה שהבודהה לימד.

יש מורכבויות שהרעיון הזה, לפחות כמו שאני זוכרת אותו, מתעלם מהן (למשל העובדה שהבודהה כן עודד נזירים לקחת פרקי זמן של התבודדות ומדיטציה שהיה בהם דמיון מסוים למה שהיום מכונה ריטריט, ובמהלך 2600 השנים שעברו מאז, תקופות ההתבודדות בהרבה קהילות נזירים נעשו עוד הרבה יותר דומות לריטריט בן ימינו); אבל משהו בהבחנה החד-משמעית שהוא מנסח בין חיי נזירות לבין ריטריטים עזר לי לשחרר את ההיאחזות שלי במחשבה שהריטריט הוא לא פחות ולא יותר “החיים האמיתיים” מחיי היומיום, ולפיכך חייבת להיות דרך לעשות אינטגרציה ביניהם. היום הייתי אומרת לעצמי משהו כזה: העניין הוא לא האם יש צורת חיים שהיא “החיים האמיתיים” ממהותה, אלא העובדה שצורת החיים שבחרת, זו שאת חיה במשך רוב השנה ורוב השנים שלך, היא מתוקף הבחירה שעשית החיים האמיתיים שלך, ואם החיים האמיתיים שלך נקטעים שוב ושוב באופן קיום אחר, זמני ולא בר-קיימא עבורך בפני עצמו, יש לזה מחיר. יש לזה כל מיני מחירים. לא לחוות את המעגליות של השנה, את האופן האינטימי שבו הסתיו נולד מתוך הקיץ כמו שהחורף ייוולד מתוך הסתיו והאביב מתוך החורף והקיץ מתוך האביב, הוא אחד המחירים האלה, אולי משמעותי יותר ממה שנראה במבט ראשון. הוא לא היחיד.

לעתים יכול להיות שיש לאורח חיים כזה גם ערך ששווה את המחיר. אני מאוד אסירת תודה על הריטריטים הארוכים שעשיתי, במיוחד על השנה שאת רובה העברתי בירדן ההררי, שהיתה שנה של אושר וחופש יוצאי דופן, וחיבור אינטימי אל מימדים של הקיום האנושי שחורגים מהיחסים עם בני אדם אחרים. ואולי אעשה עוד ריטריטים ארוכים בחיי. אבל אני חושבת גם שלאורך השנים שבהן הייתי יוצאת לריטריט ארוך כל קיץ לא הייתי מודעת עד הסוף למחיר הגדול שיש לחיים שנקטעים כל הזמן באופן הזה; והשיח הרווח במעגלי הדהרמה שהסתובבתי בהם לא עזר לי לשים לב למחיר הזה אלא להפך, הקשה על כך.

זו יכולה להישמע כמו בעיה מאוד ספציפית, רלוונטית רק למעגל מצומצם של מתרגלות שאינן נזירות ובכל זאת נסיבות החיים שלהן מאפשרות להן בכלל לשקול לצאת לריטריטים ארוכים של חודש או של שנה. אבל התפיסה המפורשת או המובלעת בתרבות הדהרמה במעגלים שאני מסתובבת בהם, לפיה הדרך להעמיק בתרגול באמת היא לצאת לריטריטים ארוכים, היא בעייתית לא רק עבור מי שעושות זאת בפועל, אלא גם עבור כל מי שלא יכולות לעשות זאת ולפיכך נחשבות או חושבות את עצמן למתרגלות סוג ב’. זו גרסה מרוככת רק מעט של הבעייתיות שאיפיינה את אותם מעגלים לפני עשור או שניים, כשרוב המורות והמורים הבכירים במערב עדיין היו נזירים או תלמידים של נזירים, ובתרבות הדהרמה רווחה התפיסה של חיי הנזירות בתור הדרך להעמיק בתרגול באמת, ושל התרגול של בעל.ת הבית כתרגול סוג ב’.

הבודהה, יש לציין, בהחלט תיאר את חיי הנזירות כעדיפים על חיי בעל.ת הבית, ויתר על כן, לימד רק נזירים ונזירות (בעיקר נזירים) את רוב מה שמכונה אצלנו מדיטציה. הרבה מורים אוהבים לספר שהוא לימד גם בעלי בתים ואמר שגם בעלי בתים יכולים להתעורר, אבל לפחות בסוטרות שאני קראתי מדובר בקבוצה מסוימת ומצומצמת של “בעלי בתים לובשי לבן”, אנשים שמסיבות שונות, למשל הצורך לתמוך כלכלית בהורים מזדקנים, לא יכלו להפוך לנזירים במלוא מובן המילה, אבל עדיין חיו חיים נזיריים מאוד, שכללו למשל התנזרות מוחלטת ממין וזוגיות. תרבות הדהרמה שלנו, שבה בעלי.ות בתים מן המניין מתרגלים.ות מדיטציה, היא לפיכך חריגה מפורשת ומודעת (יש לקוות) ממה שלימד הבודהה, ואני חושבת שכדאי לה מאוד לנסות למצוא ולנסח לעצמה אידיאל קוהרנטי משל עצמה, ולא לנסות להעתיק (ואגב כך בהכרח לעוות) אידיאל אחר, שהיה קוהרנטי עבור תרבות דהרמה אחרת.

חוץ מסתם היאחזות אנושית במסורות והרגלים, נדמה לי שהאתגר העיקרי בפני ניסוח של אידיאל קוהרנטי של תרגול שאינו מוכוון ריטריטים נוגע לסוגיית הנגישות והמשמעותיות של חוויות מדיטטיביות חשובות מסוימות, בעיקר הג’האנות, ההשגות הלא חומריות וההיפסקות/ניבאנה/נירודהה סמפאטי. (אני נוקבת במונחים לטובת מי שמכיר.ה אותם או רוצה לדעת על מה בדיוק מדובר, הם לא חשובים לנושא הפוסט.) מסורות בודהיסטיות שונות נבדלות, לעתים בצורה משמעותית, בהמשגות שהן מציעות לחוויות האלה; אבל רוב המסורות יסכימו שרוב החוויות הללו, לפחות כפי שהן מומשגות ברוב המסורות הבודהיסטיות, לא נגישות במיוחד או בכלל לתודעה היומיומית, והאפשרות לחוות ולבסס אותן לראשונה נוטה להיות נגישה יותר, אם בכלל, במהלך תקופות ארוכות יחסית של תרגול מדיטציה אינטנסיבי יחסית. וכאשר הן אכן נפתחות, ובמיוחד אם וכאשר הן מתבססות כצורת הסתכלות שמוכרת לתודעה בצורה אינטימית, יכולה להיות להן משמעות עמוקה בתרגול ובחיים.

לתרבות דהרמה שאינה מוכוונת נזירות או ריטריטים לא יהיה קל לנסח אידיאל שלא מכחיש את העובדות האלה, ולא מטאטא אותן מתחת לשטיח, אלא מתמודד איתן היטב. אבל ממילא גם תרבות הדהרמה הנוכחית שלנו, מוכוונת הריטריטים, לא מתמודדת איתן היטב. החוויות המדיטטיביות האלה בדרך כלל מוצגות על ידי מורים ומורות בצורה מוקצנת לכאן או לכאן – כאילו הן הרבה יותר נגישות ממה שהן עבור רוב האנשים, או כאילו הן הרבה פחות נגישות ממה שהן באמת; כאילו הן הרבה יותר משמעותיות, הכרחיות ומשמעותיות לשחרור ממה שהן בפועל, או הרבה פחות. באופן אנושי מאוד, נדמה לי שמרבית המורים נוטים להציג את החוויות שנפתחו והתבססו עבורם כנגישות ומשמעותיות, ואילו את החוויות שהם-עצמם לא חוו או ביססו עדיין כחוויות בלתי-נגישות, אבל גם לא הכרחיות או מספיקות לשחרור. (מהמורים שמציגים אותן כבלתי-נגישות אבל כן הכרחיות הייתי נזהרת.) בפרט, השונות העמוקה בנגישות ובמשמעותיות של החוויות האלה בין חוויה לחוויה ובמיוחד בין אדם לאדם בקושי מוזכרת על ידי רוב מורי הדהרמה כשהם מדברים עליהן, ובטח לא מובאת בחשבון במובן העמוק של המילה. איך תיראה הבאה של כל זה בחשבון בתוך דהרמה קוהרנטית של בעלי.ות בתים זה נושא מעניין לחשוב עליו. אשמח לחשוב עליו יחד בתגובות לפוסט הזה או בפרטי ובכל מקרה בטח אכתוב עליו עוד בהמשך.

*

לצד כל הסוגיה הקודמת, היא נדמה לי שיש גם לפחות עוד מובן חשוב אחד שבו ההכחשה של תרבות הדהרמה את המחיר של ריטריטים ארוכים היא בעייתית גם עבור מי שלא יכולים.ות לצאת אליהם. בשבילי, הגישוש אחריו היה כמו משיכה בחוט קטן למראה שפורם בהדרגה חצי שטיח; הוא עזר לי לנסח לעצמי משהו מהותי שחסר לי בתרבות הדהרמה שאני מכירה, חסר כל כך שגם האפשרות לומר שהוא חסר חסרה בעצמה.

הנה החוט: המחיר של ריטריטים ארוכים נובע מכך שהקטיעה החוזרת ונשנית של חיי היומיום מקשה על יצירת רצף; היא מקשה על דברים להצטבר, להיבנות לאורך זמן. אבל לתרבות הדהרמה שלנו קשה לדבר על זה, כי קשה לה לדבר על כך שהצטברות או בניה של דברים לאורך זמן יכולה להיות דבר טוב ובעל ערך. היא מדברת לטובה כמובן על הצטברות או בניה (אם כי לרוב נאמר “טיפוח” או “צמיחה”) של איכויות משחררות בתוך הלב-תודעה, במרחב הפנים-נפשי. אבל היא לא נוטה לדבר לטובה על הצטברות או בניה או צמיחה בהקשר של היחסים שלנו עם העולם שבחוץ – של מערכות יחסים, קריירה, מעמד מקצועי, או נכסים רחמנא ליצלן.

להפך: בתרבות הדהרמה נהוג לבקר את הדחף החמדני לצבור רכוש או חוויות, ולהעלות באוב בהקשר הזה את הארכיטיפ המיתי של הצרכן שמעביר את חייו באשליה שהגאדג’ט הבא שיקנה הוא זה שיעשה אותו מאושר. הצרכן הדמיוני הזה צובר חפצים או חוויות, אך למעשה אין בדימוי הזה הצטברות אמיתית, אין רצף אמיתי: כל פעם הוא קונה משהו חדש ומרכז בו את כל תשוקתו, שוכח את כל הדברים הקודמים שהשתוקק אליהם ולא הביאו לו אושר בר-קיימא, וכעת מגובבים אי-שם ומעלים אבק. אחרי עשר שנים של צבירה כזאת הוא נמצא למעשה בדיוק באותו מקום שבו נמצא בתחילתן. שום דבר לא באמת הצטבר, שום דבר לא נבנה.

אם כבר מוזכרת בשיחות דהרמה האפשרות של הצטברות ובנייה אמיתית, זו שנשענת על רצף, על השקעה של זמן ומאמץ בצורה בעלת-ערך, זה לרוב כדי לציין שבסוף נמות, ולהזכיר לנו שהסוף הזה יכול לבוא בכל רגע, וכשהוא יגיע זה לא יהיה משנה כמה צברנו ובנינו ובאיזו הצלחה. זו האמת כמובן, וטוב להתאמן לדעת אותה, כי תודעת-האני נחושה מאוד להכחיש אותה, והאימון בידיעה שלה יכול לפתוח בפנינו יותר הוקרה, אכפתיות ואיזון ביחס לחיים הפגיעים כל כך שלנו ושל כל אחינו ואחיותנו ללידה, לזקנה ולמוות. אבל מנקודת המבט הנוכחית שלי, מוקפת אנשים שנמצאים כמוני באמצע החיים, כל אחד ואחת על פי דרכם, אני שמה לב שגם אם בסופו של דבר זה לא משנה מה בנינו וצברנו, באמצעו של דבר זה דווקא משנה מאוד. לגדל ילד, לכתוב ספר, לבנות קריירה, זוגיות, משפחה, קהילה, או אפילו בית פיזי, תוך השקעה מתמשכת ועקבית של זמן ותשומת לב לאורך שנים, זה דבר בעל-ערך, פגיע כמו החיים עצמם, מאוד לא מובן מאליו, חסר תחליף. אני רוצה דהרמה שמביאה את זה בחשבון.

אי אפשר למצוא דהרמה כזאת אצל הבודהה, לא בדיוק, אבל לדעתי אפשר למצוא רמז טוב מאוד לכיוונה באופן שבו הוא מדבר על קרמה. קרמה היא מושג חשוב עבור הבודהה. הוא חשוב גם בדהרמה שהוא מלמד את הנזירים, אבל בדהרמה שהוא מלמד את בעלי.ות הבתים (זו שאין בה מדיטציה) הוא אולי המושג החשוב ביותר. יש למושג הקרמה בדרשות של הבודהה כל מיני היבטים, חלקם מפוקפקים בהחלט, אבל ההיבט שלה שאני אוהבת, ובאופן אנושי מאוד מחשיבה לפיכך להיבט המרכזי שלה, הוא הידיעה שלמעשים יש השלכות עבור מי שעושה אותם. המשמעות המילולית של המילה קרמה היא מעשה או פעולה, ובניסוח המסורתי והיפה כל כך, כל אחד ואחת מאיתנו היא “הבעלים של הקרמה/המעשים/הפעולות שלה, היורשת של הפעולות שלה, נולדת מן הפעולות שלה, קשורה לאחרות דרך הפעולות שלה.” למעשים שעשית בעבר יש השלכות על ההווה ועל העתיד שלך. המעשים האלה כבר נעשו, הם לא בידייך, את לא יכולה לבטל אותם ואת ההשלכות שלהם. את כן יכולה לבחור מה לעשות ביחס לכל המצבור הזה, כל המבנה הזה שאת של ההווה מוצאת את עצמך בתוכו. ולמה שתבחרי לעשות יהיו השלכות על העתיד שלך, לא רק מיידיות אלא גם מתמשכות, לא רק גלויות אלא גם סמויות מן העין.

בהקשר של הדיון הקודם שלנו, אם כן, קרמה היא לא ממש “דברים שבנית וצברת בעולם”, לא משהו שקיים מחוצה לך, אבל היא גם לא רק “איכויות של הלב/תודעה שטיפחת”, לא רק משהו שקיים בתוכך, אלא בדיוק החוליה המחברת בין שני המימדים האלה: רצף המעשים המסוימים שעשית לאורך השנים, שמצטברים ונבנים בצורה בעלת משמעות לאורך זמן. קרמה היא מבנה שנבנה בתוך הזמן, על ידי השקעה של זמן ומאמץ, מכוונת או לא-מכוונת. אי אפשר פשוט להכריז על סוף העונה ולהתחיל מהתחלה בפרק 1 של עונה חדשה. אי אפשר למחוק את הקרמה שלך. אפשר להכחיש אותה, אבל לא כדאי. עדיף לראות אותה. זה פותח חופש, שמתוכו אפשר ליצור קרמה אחרת.

*

התחלתי עם אלול וזלגתי אל הדהרמה, עזבתי את הטקסט הזה וחזרתי אליו, עד שבסוף פילסתי דרך בחזרה אל קרמה וההתבוננות בה, כלומר אל חשבון הנפש, חשבון הנפש של חודש אלול. אבל בזמן שלקח לי לחזור הנה, אלול כבר כמעט נגמר. עוד רגע יגיע תשרי, ויביא איתו את ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור.

יום כיפור תמיד היה משמעותי בשבילי, גם בתור ילדה חילונית. הרגשתי את הקדושה שלו במובן הבסיסי והאנושי של המילה, הקדוש בתור מרחב ארעי שקהילה אנושית צוברת ובונה יחד, שמאפשר ומבקש חריגה מהסדר הרגיל של החולין, וברגעים שונים בחיי חיפשתי דרכים שונות להיענות לאפשרות ולבקשה הזאת. לפיכך יש הרבה ימי כיפור שאני זוכרת, מכל מיני סוגים: זה שבו נפלתי מהאופניים בירידה הגדולה והרופאים פחדו שיש לי זעזוע מוח אז אימא ואבא שיחקו איתי מונופול במיון ילדים עד אמצע הלילה כדי שלא ארדם, זה של הטריפ הגדול, זה של הטריפ המפחיד, זה שבו התחלתי להתפלל. אחרי היום כיפור שבו התחלתי להתפלל, התחלתי לצום ולהתפלל כל שנה וללכת לבית כנסת. אבל בשנים האחרונות אני לא כל כך מצליחה יותר ללכת לבית כנסת, והדבר המרכזי בשבילי ביום כיפור הוא כאב על ההרגשה שאנחנו, כיחידים ובעיקר כקולקטיב, לא עושים את חשבון הנפש שהיום הקדוש מאפשר ומבקש מאיתנו לעשות: על הקרמה שלנו, על הפעולות שעשינו בעבר ושאנחנו ממשיכים לעשות, ההשלכות המצטברות שלהן, המציאות שהן בונות.

לפני שנתיים, שנה אחרי השבעה באוקטובר ובעיצומה של מלחמת ההשמדה בעזה, ברחתי ליום כיפור אל הנהר, המקום שלי של הריטריטים. ישבתי ובכיתי ודיברתי לאלוהים מתחת לצמרות האהובות וליירוטים המתפוצצים בשמיים. לפני שנה גם זה הרגיש חלול, אז נשארתי בבית בכיפור ולא יצאתי כמעט החוצה ולא נכנסתי יותר מדי פנימה. אני לא יודעת עדיין מה אעשה השנה ביום כיפור עצמו, אבל בערב יום כיפור אני וגיל נלמד יחד יום תרגול שאני שמחה בו. הוא עוסק בחשבון נפש ונדמה לי שהוא גם דוגמא לדהרמה טובה וצנועה של בעלי.ות בתים. אז רגע לפני שאני מפרסמת את הפוסט אני שמה פה גם קישור להרשמה אליו.

*

עלמה אמרה לי וגם אני חושבת שסוף הפוסט מרגיש קטוע, אבל אני לא רוצה לוותר עליו, ואין לי זמן להמשיך לעבוד עליו אם אני רוצה (ואני רוצה) להעלות את הפוסט כשעדיין אלול. כבר לילה, הלילה האחרון של אלול. מחר ראש השנה, ובעוד שבוע בשמונה בערב נעשה את מטריצת החלימה של תשרי. בטח לא אלך אליה מהוואדי, כבר חשוך בשעות האלה.

שנה טובה.