שבת בדיר איסתיא

בשבת ביקרתי בדיר איסתיא, כדי לתמוך במכרים שלי שם אחרי אירוע מטלטל שהם עברו יומיים לפני כן: חיילים ישראלים חמושים נכנסו לכפר, עברו מבית לבית, הלמו על כל הדלתות, נכנסו לתוך כל הבתים, צעקו ואיימו על כל התושבים, אספו את כל הגברים הצעירים וגם הרבה גברים לא צעירים בכלל, קשרו להם את הידיים מאחורי הגב באזיקונים, הובילו אותם ברגל ואז הסיעו אותם באוטובוס אל שטח פתוח ליד ההתנחלות הגדולה בסביבה, הושיבו אותם שם אזוקים במשך שעות בקור הלילה, איימו עליהם ודיברו אליהם בגסות במשך כל הזמן הזה, ובסוף בשתיים בלילה שחררו אותם ואפשרו להם לחזור אל המשפחות שלהם – שבמשך שעות ארוכות לא ידעו מתי ובאיזה מצב הם יחזרו, אם בכלל. אחד החברים שפגשנו בשבת, גבר מבוגר שלא נלקח על ידי החיילים, סיפר לנו שכשהוא ראה את מי שכן נלקחו מועלים לאוטובוס, הוא חשב שמגרשים אותם לירדן. מעצר מנהלי של לפחות חלק מהאנשים, לזמן לא ידוע ואולי בתנאים מזוויעים, הוא גם אפשרות סבירה במצב כזה, ובני הכפר מכירים אותה היטב; זה דבר שקורה, שהצבא נכנס בלילה לבית של משפחה ולוקח מישהו. אבל אירוע כזה, שבו הצבא עובר בין כל הבתים ולוקח את כל מי שהוא מוצא, לא קרה עדיין בדיר איסתיא אף פעם. (בכפר הסמוך, חארס, דווקא כן.)

העילה של הצבא לפשיטה היתה בקבוק תבערה שנזרק על מכונית ישראלית באחד הכבישים בסביבה, אבל כיוון שלא נעשה במהלכה שום ניסיון רציני לחקור או לברר, לאנשים שונים בכפר היו השערות שונות לגבי הסיבה האמיתית לכל זה. מישהו שפגשנו בשבת שיער שזה פשוט תרגיל של הצבא, שמתכנן "לעשות פה כמו בעזה" אחרי שהמלחמה בעזה תיגמר. לי ולישראלים אחרים זה נשמע קודם כל כמו אירוע של מה שנקרא פה ענישה קולקטיבית.

שמעתי על כל האירוע רק למחרת, ביום שישי, בקבוצת ווטסאפ קטנה של מתנדבים ישראלים שמכירים את המקום. חלקנו באים לכפר כבר שנים רבות, קצת מכירים את כולם ומקיימים כמה חברויות עמוקות וארוכות שנים; ואילו אחרים, ביניהם אני, חדשים יותר ומכירים פחות. מישהו כתב בקבוצה שהוא ייסע בשבת לכפר כדי לתמוך, ושאל מי עוד רוצה לבוא. האמת שלא רציתי לבוא, הרגשתי שאני לא מספיק אקטיביסטית ולא מדברת ערבית ולא בקשר מספיק קרוב עם אף אחד מהכפר, וממילא אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעזור בפועל, אז מה הטעם. אבל בסוף נסעתי בכל זאת, עם בן הזוג שלי ועוד שני חברים ישראלים. אבל מיד כשהגענו ופגשנו את שני החברים הפלסטינים שקבענו איתם, מעל גבי גל האבנים והעפר שבו הצבא חסם את כביש הכניסה הראשי לכפר עוד כמה ימים קודם לכן, גם זאת כחלק מענישה קולקטיבית רחבת היקף של כפרים פלסטינים (על הפיגוע בקדומים, במרחק של כעשרים קילומטר מדיר איסתיא) – מיד כשהגענו היה ברור שלהגיע היה הדבר הנכון לעשות, הדבר ההגיוני והטוב לעשות בסיטואציה לא הגיונית ולא טובה.

היה יום שמש חורפי יפהפה, וטיילנו יחד בוואדי קנה, מקום מקסים עם הסטוריה לא פשוטה משל עצמו, שקצתה גלויה לעין מתוך הניגוד שבין הבתים הצפופים בהתנחלויות החדשות שנבנו סביב-סביב לוואדי בשנים האחרונות, לבין בתי האבן העתיקים היפים שפזורים פה ושם לאורך הנחל, חרבים ונטושים ("נולדתי בבית הזה," הצביע החבר הפלסטיני שהדריך אותנו על אחד מהם, "ואשתי נולדה בבית ההוא שם בצד השני"). עד 67', רוב בני הכפר התפרנסו מחקלאות עשירה ומגוונת לאורך ערוץ הנחל ועל הגבעות שסובבות אותו, וגם חיו שם. אבל היום אסור להם לגור בבתים הישנים או לשפץ אותם, וגם האפשרות שלהם לעסוק בחקלאות בפרדסים שנותרו במקום מוגבלת מאוד, גם רשמית על ידי החוק הישראלי שהגדיר את המקום כשמורת טבע, וגם על ידי אלימות לא-רשמית אך סדירה של מתנחלים וחיילים. למרות אחיזת הצבת הזאת, האהבה וההתעקשות שלהם על המקום גלויות לעין. כשטיילנו לאורך הנחל בשבת, שני החברים שבאנו איתם, ילידי המחצית הראשונה של שנות השישים, סיפרו בעיניים נוצצות סיפורים על איך היה פה פעם, איך יכולת לשכב על הגב בלילה ולא לראות את האצבע שלך מול הפרצוף מרוב החושך, וכל השמיים היו מלאים כוכבים. "אבל לא משנה כמה נספר, לא תוכלו להבין איך היה פה אז," סיכם אחד מהם. באמת לא יכולנו. אבל אפילו עכשיו, ביום שמש יפה ושקט, זה מקום יפה מאוד להיות בו. הלכנו יחד ליד הנחל הרדוד הצלול, בין עצי ההדר העמוסים, ודיברנו על דא ועל הא. השני, גבר מבוגר וחולה לב שבכל זאת נלקח על ידי החיילים ביום חמישי יחד עם בנו, סיפר לנו בפירוט על החוויה הקשה פיזית ורגשית שעבר, ובתוכה על חילופי דברים בינו לבין הקצין הישראלי שניהל את העסק, שדיבר אליו באדנותיות ובאיום ואיך הוא הצליח לענות לו באיפוק מתוך כבוד עצמי. מישהו אחר שפגשנו אחר כך סיפר בנימה דומה, שכשהובילו אותם בטור קשורי ידיים איימו עליהם שילכו צמודים אחד מאחורי השני, אבל הוא שמר על רווח מזה שלפניו, דווקא. יצא לי כבר לשמוע כמה פעמים בעבר חברים מהכפר מספרים על חילופי דברים דומים בינם לבין חיילים ישראלים, מעשים של התנגדות סמלית בתוך סיטואציה משפילה, מכעיסה ומאוד לא צודקת שאין לך אפשרות למנוע, ושבה כל פעולה של התנגדות ממשית עלולה להמיט אסון עליך ועל המשפחה שלך.

עכשיו, לפחות, כל האירוע היה מאחוריהם, ויכולנו ללכת יחד לאורך הנחל בשמש ולדבר עליו בזמן עבר. קטפנו ואכלנו כמה תפוזים מהפרדס שלהם, וישבנו יחד במרפסת של אחד מבתי האבן העתיקים ההרוסים בנחל, מקום שעדיין משרה על מי שחוסה בצילו שלווה עצומה למרות הכל. אחר כך חזרנו יחד לכפר. בדרך חזרה המארח החליף כמה משפטים עם מישהו שפגשנו בדרך, ואז פירש לי: מי שפגשנו נבהל כשראה שאנחנו יהודים. אפשר להבין אותו, הוא עובד שם כל הזמן ומתמודד עם דברים קשים. ואין מה לעשות, יש אנשים שמבחינתם כל היהודים אותו דבר. אני מסביר מה שאני יכול, על זה שאתם חברים טובים, שבזכות הנוכחות שלכם במסיק עשינו השנה ארבעה טון שמן שלא היינו יכולים למסוק בכלל אם לא הייתם שם להגן עלינו. אבל אני לא יכול להיכנס לתוך הראש של אנשים ולשנות את איך שהם חושבים. אני יכול רק לספר להם מה אני יודע, וזה עניין שלהם מה הם יעשו עם זה. אמרתי שאני מאוד מזדהה עם התיאור מהצד שלי, ושלא תמיד קל לי לזכור את זה. דיברנו קצת על כמה חשוב וחסר תחליף זה פשוט להיפגש אחד עם השני, להכיר אחד את השני בתור בני אדם. היה קל מאוד לראות כמה זה חשוב באותו רגע, כשהלכנו שם ביחד לצד הנחל.

חזרנו לכפר, הלכנו אליו הביתה, אכלנו צהריים, פגשנו אנשים אחרים מהמשפחה, היו עוד שיחות משמעותיות. אחד מבני המשפחה שאל אותנו על הפוליטיקה הישראלית, ולא רצה לשמוע אותנו סתם מקטרים, אלא שבאמת נסביר מה בני העם שלנו חושבים, רואים, יודעים, רוצים, מה חשוב לנו: האם אנחנו רוצים להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החטופים, או לא? דיברנו עוד גם על הפשיטה ביום חמישי, הוא סיפר מה קרה לו בה. המארח שלנו סיכם, "מה לעשות, ככה זה, אינשאללה דברים ישתנו מתישהו. וזה כלום לעומת מה שקורה עכשיו לאנשים בעזה. קשה לי לדמיין מה עובר עליהם." אמרתי שגם אני, בשבועות שחיזבאללה ירו על טבעון והיינו מתעוררים בלילות ורצים למקלט, והסטרס הלך והצטבר בגוף ובנפש, הייתי חושבת על כמה זה כלום לעומת מה שקורה עכשיו לאנשים בעזה.

אחרי שלוש-ארבע שעות נעימות יחד חזרנו הביתה. בן הזוג שלי, שהיו לו עוד תוכניות לאותו יום והתלבט אם לבוא איתי לכפר, אמר לי בדרך חזרה, אני כל כך שמח שבאתי.

אבל כבר באותו ערב קיבלנו חדשות: הצבא שוב נכנס לכפר. הפעם רק לכמה בתים. אבל הפכו ושברו את הרהיטים, ואיימו על בני הבית.

ולמחרת לפנות ערב, יום ראשון: שוב יש פשיטה גדולה, בדיוק כמו ביום חמישי, שוב עוברים בין כל הבתים בכפר ואוספים שיטתית את הגברים. (המספר המדויק התברר למחרת: 81 נלקחו.) הפעם אלה לא חיילים בסדיר, אלא גדוד מילואימניקים, בני שלושים או ארבעים ומשהו.

החבר שהתארחנו אצלו בשבת השאיר לי הודעה כשהחיילים היו בבתים לידו ועמדו להגיע גם אליו. היה ברור שהוא יודע שאני לא יכולה לעשות כלום כדי שזה יפסיק, ובכל זאת חשובה לו התקשורת בינינו ברגע הזה, ולכן אחרי שעניתי לו התגברתי על המבוכה והשארתי הודעות של תמיכה גם לשני מכרים אחרים מהכפר, כמו שחברים אחרים מקבוצת הווטסאפ הישראלית המליצו לעשות. והמכרים באמת ענו והודו על התמיכה וסיפרו גם מה קורה אצלם. ככה יצא שהפעם קצת-קצת הייתי איתם בתוך החוויה בזמן אמת, וחוויתי משהו זעיר מן הבהלה, העלבון, הכעס, אי-הודאות, חוסר-האונים שבסיטואציה: משהו קשה ומפחיד קרה רק לפני כמה ימים, וברוך השם כל האהובים שלך חזרו ממנו חיים ושלמים לפחות בגוף, וחשבת שהוא נגמר והתחלת לנסות להתאושש ממנו, והנה הוא קורה עכשיו שוב, אבל אין לך מושג האם גם הפעם כולם יחזרו ממנו, ובאיזה מצב. הדבר היחיד שברור זה שאותו דבר רע יכול עכשיו להמשיך לקרות עוד ועוד, ולא משנה כמה פעמים הוא יקרה, אף פעם לא יהיה לך מושג איך הוא ייגמר הפעם. ואין לך מה לעשות כדי למנוע אותו.

הלכתי לישון. סביב אחת וארבעים קיבלתי עדכונים משניים מהמכרים שהתכתבתי איתם. הודעה אחת היתה קולית, והאחרת כתובה, רק כמה מילים: "הבן שלי חזר עכשיו הביתה."

אחד המכרים מהכפר גם התקשר אלי למחרת בבוקר, כדי לספר לי עוד על מה שקרה. כמה חיילים נכנסו אליו הביתה, הפכו את הדברים, אחד מהם שאל אותו אם יש לו בנים שנמצאים בבית, ואיים שאם יגלה שהוא משקר הוא יהרוג אותו. הוא דיבר ככה כל הזמן, אמר החבר, ניסיתי לומר משהו לאשתי והוא לא נתן לי לדבר. מתפרץ לתוך הבית שלי, מדבר אלי בגסות, ולא נותן לי לדבר רגע עם אשתי. והשמונים איש שהחיילים לקחו, כשהם חזרו באמצע הלילה, חזרו במצב לא טוב. במשך כל השעות האלה הידיים שלהם היו אזוקות, ולא נתנו להם אפילו ללכת להשתין. והחיילים איימו שמעכשיו הם יחזרו ככה כל לילה.

העילה לפשיטה הפעם, הוא אמר, היתה זריקת אבן על מכונית ישראלית בכביש שליד הכפר. הפעם אנחנו יודעים שזה באמת מישהו מהכפר שזרק את האבן, כי מתנחלים צילמו אותו והעלו לרשתות החברתיות, מזל שלא ירו בו. זה בחור לא ממש בסדר, יש לו בעיות נפשיות, אבחון מרופא, והצבא והשב"כ יודעים על כל זה. דיברנו איתם על זה אבל זה לא מעניין אותם. זה לא מעניין אותם מי זרק את האבן או שלא יזרקו. מה שהם רוצים זה להקשות עלינו ולהרוס את החיים שלנו. זה חשוב שהאנשים ידעו על זה. אם את כותבת, תכתבי את זה גם. אולי אם אנשים ידעו מה קורה זה יעזור.