לחיות ולפעול, אוקטובר 2024

הנה המצב כרגע כמו שאני מבינה אותו: מזה שנה, ישראל מבצעת בעזה פשעי מלחמה, בצורה מערכתית (כלומר אלה לא 'עשבים שוטים', לא חיילים בודדים שעוברים על הפקודות, אלא הפקודות עצמן), והפשעים האלה הולכים ומחריפים, והופכים כעת בצפון עזה לרצח עם במובן המילולי ביותר שאפשר. התוכנית של ממשלת ישראל, כך נראה, היא להרוג או לגרש את מאות אלפי האנשים בצפון הרצועה, להשאיר את האוכלוסיה הנותרת בגטו של דרום עזה למות או לחיות בתנאים לא אנושיים למשך שנים (או לעשות את אותו דבר אחר כך גם להם), ולהקים התנחלויות קבע חדשות בשטח שיתפנה מהם. לא נראה שיש כרגע, בתוך ישראל או מחוצה לה, כוחות פוליטיים חזקים דיים שעומדים לעצור אותה.

הפוסט הנוכחי לא נועד לשכנע שזה אכן המצב, אלא לדון בשאלה שקורעת את הנפש של כנראה כל ישראל.ית שמבינ.ה את המצב באופן הזה, או באופן דומה: איך לחיות, מה לעשות, איך להיות עכשיו בת אדם שהיא ישראלית. די מפתיע, אותי בכל אופן, להבין עד כמה בכל מה שקראתי ושמעתי כל חיי אין בעצם תשובות טובות לסוג השאלות הזה. נגיד, כולם מסביבי אוהבות את אתי הילסום, גם אני, שוב ושוב קראתי אותה לאורך השנים ושאלתי את עצמי האם הייתי מצליחה לעשות את מה שהיא עשתה בתנאים דומים לשלה. אבל איכשהו לא עלה בדעתי לשאול אם הייתי מצליחה לעשות את מה שהיא עשתה אילו הייתי בתנאים דומים לשל אלו מהצד השני של המתרס, ורק עכשיו אני שמה לב להפתעתי שאי אפשר לעשות את מה שהיא עשתה בצד השני של המתרס, לא בדיוק באותו אופן לפחות. הבעיה בצד השני של המתרס היא לא אותה בעיה, התשובות לא אותן תשובות.

יש משהו עקרוני בשאלה הזאת – איך לחיות ולפעול כחלק מקולקטיב בזמן שהוא עושה מעשי זוועה כאלה – שאין לי תשובה עליו, ואני מרגישה שלאף אחדת, בישראל או מחוץ לישראל, אין תשובה עליו. אולי אין תשובה כי השאלה עצמה כמעט לא נשאלת, לא באמת. יש בה משהו כאילו מגונה, משהו שהנפש נמלטת ממנו. בדרך כלל היא משליכה אותו החוצה, זורקת את האחריות על הזוועות, ולכן גם על הפעולה לשם הפסקת הזוועות, כמה שיותר רחוק – כמו חומר רדיואקטיבי, כמו ווינסטון המעונה שצועק "קחו את העכברושים ממני, קחו אותם את ג'וליה" – כמה שיותר רחוק ממני אל האחרים, אל חמאס, אל הפלסטינים, אל השמאלנים, אל הישראלים, אל הממשלה, לא משנה – רק שתיפול על איזשהי קבוצה שאני לא חלק ממנה. ולפעמים הנפש מנסה להפך, לקחת את כל החומר הרדיואקטיבי פנימה לתוכה כדי לפנות ממנו את העולם (כמו שסימון וייל כותבת בהקשר קצת אחר, וגם, אני שמה לב פתאום, כמו פרפזה לא טובה על הרעיון הקבלי של החלל הפנוי), ואז הנפש נהיית חולה, קורסת, משתתקת, משותקת, מתה. וגם זה לא עוזר. אז מה עוד אפשר לעשות, איך אפשר אחרת. יש לי תחושה של כיוון של התשובה, אין לי את התשובה עצמה עדיין.

אבל יש לי גם את המחשבה שאולי מה שבעצם צריך כרגע זה לא תשובה עקרונית גדולה לשאלה העקרונית הגדולה, אלא תשובות מעשיות. וכאלה דווקא יש לי כמה. ובטח גם לך יש כמה. ואפשר לאסוף אותן ולראות מה אפשרי כרגע לכל אחדת מאיתנו. הנה שלי.

איך להיות ישראלי.ת פטריוט.ית עכשיו?

1. לסרב לשרת בצבא, או לסרב לשרת בקרבי, או לסרב לשרת בעזה. בצורה הצהרתית אם זה אפשרי לך, ב"סירוב אפור" אם לא. בעיניי זו הפעולה הפוליטית הכי משמעותית שאפשרית לנו כרגע. ואני יודעת שלהרבה אנשים שאני מעריכה קשה מאוד לשקול אותה, אפילו בנסיבות הנוכחיות, אז ארחיב קצת למה אני חושבת ככה.

הטיעון הכי נפוץ מסביבי נגד סרבנות הוא שלישראל יש אויבים מסוכנים והיא צריכה צבא להתגונן מפניהם, ואם כולם יסרבו לא יהיה צבא. עד כאן אני מסכימה במאה אחוז. טיעון נפוץ שני הוא שיש עשרות אלפי ישראלים ששירתו במלחמה הזאת והקריבו קורבנות כבדים כדי להגן על מולדתם, ביניהם מאות ישראלים שהקריבו את החיים שלהם, וצריך לכבד את זה ושזה לא יהיה לשווא. וגם עם זה אני מסכימה.

אבל אף אחד מהטיעונים האלה הוא לא באמת טיעון נגד סרבנות. אם המלחמה בעזה היא לא באמת מלחמה של הגנה על ישראל, ואם היא הרסנית ופושעת, משמע שהדרך להגן על ישראל, ולכבד את זכרם וגבורתם של הנופלים, היא לא להמשיך בפשע ולא לייצר עוד ועוד נופלים, אלא לגרום לעצירת המלחמה. אין סכנה שכולם יסרבו ולא יהיה צבא – יש את האפשרות הזעירה שאם מספיק מאיתנו יסרבו, הצבא יהיה אחר, ישראל תהיה אחרת.

2. ולכן גם: לדבר עם אנשים בחייך שזה רלוונטי להם על האפשרות של סירוב, על הסיבות לסרב.

3. לעשות פעולות אקטיביות בכיוון ההפוך בדיוק למלחמה – של סולידריות עם תושבי עזה. אני לא מכירה הרבה אפשרויות שרלוונטיות עבורנו לפעולות כאלה, העיקרית שאני מכירה היא לתרום ל"מקלט נקי" הנהדרות וכך אני עושה כל חודש, אשמח לשמוע על עוד.

4. לעשות פעולות אקטיביות בכיוון ההפוך במובן רחב יותר – פעולות של סולידריות ישראלית-פלסטינית גם מחוץ לגבולות עזה, למשל בגדה המערבית או בתוך ישראל או בחו"ל. יש המון דרכים לעשות את זה, ובהרבה מהן יש תועלת מיידית, קונקרטית, לצד התועלת המופשטת ארוכת-הטווח והבלתי-מדידה של הסולידריות עצמה. אפשר לחפש את מה שמדבר ורלוונטי לחיים שלך. ושוב אזכיר גם אפשרות אחת מניסיוני האישי -עכשיו עונת המסיק, ונוכחות תומכת של ישראלים במסיק בגדה עם חקלאים פלסטינים שמעוניינים בנוכחות כזאת היא משמעותית לכל הצדדים בהמון רבדים, לצד וגם בזכות המורכבויות שיש בה. בדיוק חזרתי מכמה ימים רצופים כאלה ואשמח לספר ולהמליץ עוד בפרטי.

5. לבטא אקטיבית התנגדות למלחמה. לחתום על עצומות, לכתוב, להפגין, לדבר. להגיד בבהירות למה אני מתנגדת ובשם מה.

ארחיב קצת גם פה, כי סוג הפעולה הזה יכול להיות מאוד שוחק ומייאש. נדמה לי שמה שבמיוחד נוטה לשחוק ולייאש זו ההתייצבות המתמשכת בעמדה של ניסיון לשכנע שלא מצליח לשכנע, של האשמה שלא זוכה להכרה. אבל אני לא חושבת שביטוי בהיר של התנגדות חייב בהכרח להתמקם באחת משתי העמדות האלה, בטח לא באופן מתמשך.

זה טוב לנהל שיחות אמיתיות על נושאים כואבים, כששני הצדדים יכולים ומעוניינים בזה. הרבה פעמים זה לא המצב. גם כששיחה כזאת היא לא אפשרית, למצוא עמדה של אינטגריטי ולהיעמד בתוכה בפומבי, מתוך הזמנה פתוחה לכל האחריםות למצוא את אותו אינטגריטי מהצד שלהן, זה משהו שתמיד יש בו ערך. וכמו הסולידריות, זה לא ערך בדיד שאפשר לכמת, חלק ממומנטום שאנחנו לא יודעות מתי יישא פירות ומה יהיו הפירות שלו, וזה לא שלנו לדעת.

באופן אישי, אני חושבת גם שיש ערך מיוחד להתנגדות שנטועה לא רק בזהות כלל-אנושית אלא גם בזהויות פרטיקולרית, למשל בזהויות שלי כיהודיה, כישראלית, כמתרגלת דהרמה, כאישה…

אבל כל זה אני, זו הדרך שלי. למצוא את הדרך שלך.

6. לעשות תנועה אקטיבית, שוב ושוב, של פנייה מהאתיקה (הפרוטסטנטית, הקפיטליסטית) של "מי פה הטובים ומי הרעים" לעבר אתיקה של "אלו פעולות הן מיטיבות ואלו מזיקות".

בהקשר של הרע/מזיק – זה אומר למשל לנסח ביקורת כלפי פעולות מזיקות, אישיות ומערכתיות, ולא כלפי אנשים; וגם לשמוע ביקורת ולשקול אותה בלי לשמוע אותה כל הזמן במונחי העצמי האישי או הקולקטיבי שלי והצורך להגן עליו. זה לא העניין פה.

בהקשר של הטוב/מיטיב – זה אומר למשל לא לתת לאכפתיות שלי להתנפץ על סלעי השאלה "האם אני עושה מספיק" (כלומר, בעצם, "האם אני בן אדם טוב"). משהו שעזר לי בזה היה שבשלב מסוים הבנתי שאף אחת לא מרגישה שהיא עושה מספיק, גם לא אקטיביסטיות שעושות הרבה יותר ממני. במובן מסוים, באמת שום דבר שנעשה הוא לא מספיק. אבל, שוב, זה לא העניין פה. אני רוצה לעשות פעולות מיטיבות שאפשריות לי.

7. לדעת בגדול מה קורה. שזה לא אומר בהכרח לראות חדשות כל הזמן. גם לא בהכרח כל יום. אבל כן למצוא ולקרוא/לשמוע/לראות מדי פעם מקורות מידע ופרשנות אמינים, מעמיקים, מגוונים. ובפרט, למצוא מידע שחותר תחת הדה-הומניזציה של האחר. כל אחר – אבל כישראלים, ולא רק כישראלים, האחר הזה עבורנו הוא מעל לכל הפלסטינים בעזה, וזו פעולה פוליטית למצוא עבור עצמנו מידע שעושה להם רה-הומניזציה; אני ממליצה על העדויות שמעלים בפייסבוק Adi Ronen Argov ו נדב פרנקוביץ'.

8. להקדיש זמן וכוח כדי להתרחב מעבר לפוליטי במובנו המצומצם: להיות ביחסים חיים עם העולם החי, הלא-רק-אנושי, עם האלוהות כמו שאת מבינה אותה, עם המקודש, עם היפה, עם האמת. וכשאת עושה את זה, לשים לזה לב ולהמשיג את זה כתנועה של התרחבות – לא הצטמטצמות לתוך עצמי, לא בריחה. וגם כתנועה של סירוב, כפעולה בעל ערך פוליטי. מתוך ההתרחבות הזאת אפשר לחזור ה"אנחנו" הפוליטי לכל צורותיו, בתור מישהי שחיה לא רק בו, שזוכרת שכולנו חיות לא רק בו. לנוע בין העולמות האלה, להזמין אחרות לנוע ביניהם.

אלה שלי, לעת עתה. מה שלך?