טראומה, חוסן, ?

אחרי השבעה באוקטובר המונחים “טראומה” ו”פוסט טראומה”, והשיח הפסיכולוגי המסוים שהם משתייכים אליו, נעשו פתאום מאוד דומיננטיים בשיח הציבורי בעברית. זה כאילו מובן מאליו לאור הזוועות של אותו יום, שישראלים לא חוו כמותן מזה עשרות שנים רבות; אבל יש דרכים שונות לדבר על פורענויות כאלה, וזה לא מובן מאליו שדווקא השפה והתפיסה המסוימת הזו, שנשענת על עבודתה של הפסיכיאטרית ג’ודית לואיס הרמן, רכשה דומיננטיות כה מהירה וחד משמעית בשיח הציבורי, ונטמעה תוך זמן קצר לתוך אוצר המילים היומיומי של ישראלים רבים מאוד. “טראומה והחלמה”, ספרה המכונן והמבריק של לואיס הרמן מ-1992, הוא ספר מדע-פופולרי מעמיק שנוסח מעמדה פולמוסית כלפי השיח המקובל בעולם האקדמיה והפסיכותרפיה הפוסט-פרוידיאני, והפנה זרקור אל הפוליטיות של מה שלפני כן היה נהוג לראות כהפרעות נפשיות פרטיות. במשך שלושת העשורים שחלפו מאז, ההמשגה שלו נעשתה יותר מוכרת ומקובלת באקדמיה ובעולם הטיפול, וגם התפשטה במידה מסוימת מחוץ למעגלים האלה אל השיח הציבורי, בעיקר במעגלים פמיניסטיים ושמאליים, עם הצלחה ניכרת במיוחד בימי MeToo; אבל התפוצה הזאת נותרה תמיד מוגבלת. ואילו בישראל של אחרי השבעה באוקטובר, היה נדמה כי “עברנו טראומה” הפכה בבת אחת לדרך המרכזית של הציבור הישראלי לדבר על מה שקרה וקורה לו (ולו בלבד).

לאירוע השיחני הזה היו גם תוצאות ממשיות ומשמעותיות בעולם, לפחות בשני אופנים שונים. ראשית, למשך שנתיים בערך היו פתאום די הרבה תקציבים לטיפול בטראומה של ישראלים מהשבעה באוקטובר. במעגלים מסביבי, שהרבה אנשים בהם מתפרנסים מסוגים שונים של טיפול, ליווי והנחיה – לאו דווקא פסיכותרפיה – הורגש פתאום מן בום כלכלי קטן. הזדמנויות תעסוקתיות חדשות צצו כמו פטריות אחרי הגשם, חלקן משרות מלאות או חלקי משרות, חלקן פרוייקטים חד פעמיים מתוקצבים היטב, דרך מימון ישיר או עקיף של המדינה או מתרומות של יהודים עשירים מחו”ל. אירוע חיובי בסך הכל – הקצאה של משאבים לטיפול ושיקום של אנשים שזקוקים לטיפול ושיקום – שבכל זאת התחלתי עם הזמן, מהזווית האישית שלי בשולי האירוע הזה, להרגיש כלפיו אי נוחות מתגברת, ככל שהתבלטו לעיני יותר ויותר הקשרים ההדוקים שלו עם השימוש השני של שיח הטראומה בישראל באותו זמן.

השימוש השני והעיקרי של שיח הטראומה בישראל באותן שנים היה לאפשר ולקדם את הזוועות שחוללנו בעזה. הדוגמא הראשונה שעולה על דעתי היא ה”איבדתי את האמפתיה” המפורסם. יש ניגוד מוזר בין האופן שבו הביטוי הזה תמיד נאמר או נכתב כתובנה אישית מתריסה של הדובר/ת לגבי עצמו/ה, לבין העובדה שהוא שימש דוברים רבים כל כך בדיוק באותה צורה ובאותו הקשר, באופן שכמעט לא היה יכול להיות קולקטיבי יותר אילו המדינה היתה מחייבת את כל הישראלים לשנן “איבדתי את האמפתיה” במקהלה מדי יום בשעה ארבע אחרי הצהריים. “איבדתי את האמפתיה” שימש ישראלים באופן ישיר מאוד, עם תוצאות ישירות מאוד, כדי לבצע פשעי מלחמה (כמו אלו שגרמו את הטראומה שלנו, וגרועים מהם), כדי להשתתף בהם, כדי לתמוך בהם בעקיפין, כדי להימנע מלהתערב בהם, כדי להצדיק אותם וכדי לסרב לדעת עליהם. אבל באופן כללי יותר מ”איבדתי את האמפתיה”, כל שיח הטראומה הדומיננטי כל כך של השנתיים האלה נתחם באופן חד משמעי כשיח שמתייחס למה שישראלים חוו בשבעה באוקטובר ולא לשום דבר אחר, ושמצדיק כל דבר שהם עשו או יוכלו לעשות בעקבות זאת. הוא שימש באופן הזה הן בהסברה כלפי חוץ, בדרך שנעשתה פחות ופחות אפקטיבית עם הזמן, והן כלפי פנים, בדרך שנדמה שלא איבדה מהאפקטיביות שלה עד עצם היום הזה.

ובכל זאת מתישהו המונח “טראומה” איבד את הדומיננטיות שלו כמעט באותה פתאומיות שבה רכש אותה, ופינה את הבמה למונח חדש, “חוסן”. החילוף הזה נעשה בולט מאוד במלחמה הנוכחית; הפסיכיאטר ומחבר הספרים הפופולריים יורם יובל, שבאחד הימים הראשונים של המלחמה גער בטלוויזיה בישראלים המפונקים שמתלוננים על ה”מלחמה דה לוקס” שהם מקבלים, הוא דוגמא צבעונית במיוחד. אבל החילוף התחיל להתרחש כבר לפני המלחמה הנוכחית, ונדמה לי שאפילו לפני ההכרזה על סיום המלחמה בעזה והחזרת החטופים. גם הניסיון של הממשלה למתג מחדש את השבעה באוקטובר כ”מאורעות” ולא כ”טבח” הוא ביטוי שלו. במשך כמעט שנתיים פוליטיקאים (ואחרים) לא חדלו מלהזכיר לנו את הזוועות של הטבח ולהשתמש בהן פוליטית, ופתאום השתנה כיוון הרוח, משהו אחר נהיה שימושי יותר.

חוסן הוא תרגום של resilience, מונח ששימש במקור בהקשר פיזיקלי, כדי לתאר גמישות ועמידות של חומרים ללחץ פיזי. בשנות ה-70 וה-80 כמה פסיכולוגים התפתחותיים אמריקאים החלו להשתמש בו כדי לתאר ילדים מסוימים שהפגינו התפתחות תקינה בתנאי סיכון, ובשנות האלפיים הוא שולב לתוך שיח הטראומה שצמח מתוך עבודתה של לואיס הרמן, במשמעות של משאבים נפשיים שמאפשרים לעתים לאנשים לא לפתח פוסט-טראומה גם לאחר שחוו אירוע טראומטי.

ההבחנה בין “טראומה” כאירוע לבין ה”פוסט-טראומה” כהתארגנות נפשית כואבת שיכולה אבל לא חייבת להיווצר בעקבות אירוע טראומטי היא הבחנה של לואיס הרמן, אבל לואיס הרמן לא השתמשה במונח “חוסן” במובן הזה, שנעשה פופולרי מאוחר יותר. המחקר שלה התייחס לטראומה כפוליטית ולא רק פסיכולוגית, והתמקד באחריות של הסביבה הן על איפשור הפגיעה המקורית והן על הנזק המתמשך, ולכן גם על האפשרות להחלמה. שיח החוסן, לעומת זאת נוטה בקלות לגלוש להאשמת קורבן, וגם כשהוא לא עושה זאת, הוא מייצר כמעט באופן בלתי נמנע תנועה של דה-פוליטיזציה, העברה של הפוקוס מהאחריות של החברה הפוגעת או המאפשרת את הפגיעה בחזרה לאחריות של היחיד.

בעצם, עוד לפני ה”חוסן”, גם שיח הטראומה שנעשה רווח בישראל אחרי השבעה באוקטובר כבר שימש באופן הזה, בנוסף לשני השימושים שלו שהזכרתי קודם: כדי לעשות דה-פוליטיזציה לפורענות שהתרחשה ולתוצאות המתמשכות שלה וכך לחסום את האפשרות לדיון פוליטי משמעותי ולאפשר לשלטון לחמוק מאחריות, באמצעות העברה של הדיון במה שקרה למישור פסיכולוגי ואינדיבידואלי. הדיבור על “טראומה” כדיבור דומיננטי בהקשר פוליטי מובהק כמו השבעה באוקטובר מציב את האזרח מול החברה בעמדת המטופל החולה והחלש מול המטפל היודע-כל ונוטה-החסד, במקום בעמדה של סובייקט פוליטי חופשי ובעל כוח שיכול לתבוע את החברה לדין וחשבון. שיח ה“חוסן” מקצין עוד יותר את העברת האחריות הזו, כאשר הוא טוען שזו לא המדינה שאמורה לאפשר לאזרחיה לחיות בתנאים מוגנים, מיטיבים ותומכים, אלא האזרחים שאמורים לפתח חוסן לתנאים של סיכון, ואם אין לך “חוסן”, זו בעיה שלך.

כך, אם המונח “טראומה” שימש עד לא מזמן כדי להצדיק למה מותר למדינת ישראל לפגוע בעזתים (או בפלסטינים, או בכל מי שהיא בוחרת לראות כאויב) בכל דרך שעולה על דעתה בלי שתהיה להם זכות להתלונן, המונח חוסן משמש כדי להצדיק למה למדינת ישראל מותר לפגוע בישראלים בדרכים רבות למדי בלי שתהיה להם זכות להתלונן. נדמה כי לאחר שמכונת המלחמה הצליחה לבסס בציבור את האמונה שלא יכולה להיות לאף אחד בחוץ שום תביעה מוסרית כלפינו, היא יכולה להמשיך בנחת הלאה ולחסל את האפשרות לתביעה מוסרית מתוך הקולקטיב עצמו. אם מסתכלים עליו מנקודת המבט הזאת, ההחלפה של שיח הטראומה בשיח החוסן נעשית הגיונית, הצעד המתבקש הבא באותה תנועה של התנערות הקולקטיב מאחריות. ובכל זאת, על פני השטח התביעה הבלתי מתפשרת לחוסן לא משנה מה היא תנועה שיחנית די הפוכה לזו של ההתעקשות על הטראומה שנגרמה לנו, ויש משהו מוזר בטבעיות שבו היא מתקבלת.

*

יש פה מקרה פרטי של טרנד רחב יותר מהשנים האחרונות, ניכוס של המשגות ורעיונות שמאליים במקורם על ידי תפיסות ימניות, בדרך כלל בצורה צינית. ספציפית בהקשר של שיח הטראומה, הניכוס מתאפשר בזכות בעיה אמיתית ולא פשוטה בהמשגה המקורית, שניכרת גם בהרבה שימושים שלה משמאל ומעוררת כלפיהם אנטגוניזם בצדק: התפיסה, אם לנסח אותה בגסות מכוונת, שלקורבן הטראומה מותר לעשות הכל, ותמיד צריך להאמין לכל מה שהוא אומר ולעמוד לצידו ללא סייג. הבעיה האמיתית כאן היא שגם להמשגה הבעייתית המקורית יש סיבות מאוד טובות. החברה באמת נוטה לומר על קורבנות טראומה, בעיקר מי שהטראומה שלהם נגרמה על ידי אנשים בעמדות כוח, שהם שקרנים, משוגעים, אלימים ולא מנומסים כתירוץ לתמוך במי שפגעו בהם או על כל פנים לא לצאת נגדם. זה לא מובן מאליו איך להתמודד עם הקושי הזה ביושר ובמחויבות, ומפתיע אותי כמה מעט ניסו לעשות את זה, גם בשנים האחרונות שבהן הבעייתיות שלו נהייתה כה גלויה לעין, במיוחד בישראל אבל לא רק.

באשר לשיח החוסן, הוא מגיע מראש ממקום פחות פוליטי, פחות שמאלי ועם פחות עומק תיאורטי, אבל אני חושבת שגם האיכות שהוא מנסה לתאר קרובה מאוד לאיכות חשובה מאוד, יסודית מאוד עבור תפיסת עולם שמאלית או פמיניסטית: האכפתיות שמחויבת לדאוג ל-well-being של אנשים יחידים ושל קהילות מקומיות גם כשהחברה הכללית לא עושה את זה, גם כשהיא פוגענית ומסוכנת. וגם כאן, זה לא מובן מאליו איך להבחין בין הדבר הטוב הזה לבין הניצול הציני שלו.

*

אני לא אנסה לענות לשאלות האלה בצורה עמוקה בפוסט הנוכחי שכבר התארך יותר מהמתוכנן, אבל כן רוצה להציע כמה מחשבות מהירות.

ראשית כל, אני לא חושבת שהפיתרון הוא ברמת המונחים גרידא – שצריך פשוט להפסיק להשתמש במילה חוסן ולהמציא מילה אחרת בשביל הדבר הטוב שאנחנו כן רוצות. מה שנחוץ הוא עמוק יותר, ברמת ההמשגה ולא המינוח. הניצול של המונחים “טראומה” ו”חוסן” בשיח של השנים האחרונות בישראל נשען על נקודות חולשה אמיתיות שלהם. השאלה בעיניי היא איך להבין אותם בצורה שתעזור להם לשמש לטוב ולא לרע (איך לתת להם יותר חוסן…)

כיוון אחד שנראה לי משמעותי בהקשר הזה הוא לקשר בין הדיבור על טראומה מחד ועל חוסן מאידך, בין אם במונחים האלה או במונחים אחרים, לבין הדיבור על כוח, והמחויבות להתבונן כל הזמן, ולא רק פעם אחת ולתמיד, איפה הכוח נמצא ברגע נתון ומה הוא עושה. התבוננות שמכירה גם במבנים מתמשכים של יחסי כוח, ובהשפעות העמוקות ולעתים קרובות האיומות שלהם, ובה בעת גם בנזילות של הכוח, ובעובדה שבהרבה מאוד מקרים הוא לא מצוי כולו בצד אחד. למעשה, השימוש המקורי שלנו בהמשגות כמו “טראומה” מבוסס בדיוק על ההכרה הזאת בנזילות של הכוח, שהרי כמו כל פעולה פוליטית הוא נועד כדי לחלק מחדש את הכוח בצורה שוויונית ומיטיבה יותר. לכן אי אפשר לנתק אותו מהתבוננות מתמשכת, צלולה וישרה כמיטב יכולתנו, בחלוקת הכוח ברגע נתון.

נקודה שניה וקשורה נוגעת לפוליטיזציה מול דה-פוליטיזציה. כל עוד החברה היא דמות מרכזית בסיפורים שאנחנו מספרות בעזרת המושגים האלה, לצד האדם היחיד על הפגיעות שלו, החוויה שלו והצרכים שלו, פוחת הסיכוי שהחברה תוכל להשתמש בהם בצורה צינית כדי לחמוק מאחריות כלפינו או כדי לנצל אותנו כדי להזיק לאחרים. (ואולי “חוסן” הופך, כשהוא מפסיק לשמש לדה-פוליטיזציה, פשוט ל”סולידריות”?)

והנקודה השלישית היא אחריות. כוח ואחריות אמורים להיות קשורים זה לזה. לא רק אצל מי שיש להם כוח גדול שאיתו באה אחריות גדולה, כמו שאומר גיבור העל הבדיוני כדי לפטור אותנו הצופים למרבה הנוחות הן מתחושת אחריות והן מתחושת כוח. הם קשורים אצל כולנו בכל רגע. איפה שיש לנו כוח, שם יש לנו אחריות. בדיוק כמו כוח, אחריות היא לא תכונה אינהרנטית של אנשים מסוימים או קבוצות מסוימות. השאלה מה האחריות שלנו עכשיו נגזרת מהשאלה מה הכוח שיש לנו עכשיו. הן תמיד בלתי נפרדות.