השתיקות שלנו לא יגנו עלינו

הבנתי שהמוות הוא השתיקה הסופית. והוא עלול לבוא בכל רגע, ולא אכפת לו אם כבר אמרתי את מה שהיה לי לומר, או שהפקרתי את עצמי לשתיקות קטנות בזמן שחלמתי על היום שבו אעז סופסוף לדבר או חיכיתי למילים של מישהי אחרת. ואז התחלתי לזהות בתוך עצמי מקור של כוח שנובע מן הידיעה, שאמנם הכי טוב לא לפחד כלל, אבל לפחד ולדעת לשים את הפחד בפרספקטיבה – גם זה מקור לכוח אדיר.

אני עומדת למות, אם לא במוקדם אז במאוחר, בין אם אעז לדבר או לא. השתיקות שלי לא הגנו עליי. השתיקה שלך לא תגן עלייך. […] לְמה אין לך עדיין מילים? מה את.ה צריכ.ה לומר? מה הרודנויות שאת.ה מסכימ.ה לבלוע, יום אחרי יום, ולנסות להפוך לחלק ממך, עד שלבסוף הן יעשו אותך חולה וימיתו אותך, בלי ששברת שתיקה?

(אודרי לורד, תרגום שלי מתוך The Transformation of Silence into Language and Action)

לאורך כל תקופת הפורענות האיומה הזאת אני מרגישה שהיכולת לחשוב, היכולת לדבר והיכולת לפעול כרוכות הדוקות זו בזו וששלושתן תחת מתקפה משתקת. באופן אישי, ולא רק אישי כמובן, הרבה מהזמן אני לא מצליחה לחשוב, לדבר, לפעול. ואז לעתים קרובות אני באה למרחב הוירטואלי, לקרוא את המחשבות והמילים והפעולות של אחרות ואחרים, ולעתים זה עוזר לי לצאת מהשיתוק. לפעמים אני גם כותבת בו בעצמי במטרה דומה. בפעמים אחרות, המרחב הזה מרגיש לי יותר כמו חדר המתנה של רופאה נעדרת, שבו אנחנו מסתופפות יחד ומשתעלות זו על זו, חוזרות ומדביקות זו את זו במחלת הייאוש, החוסר-אונים, השנאה, הפחד – לא כי אנחנו רעות, אלא כי בנסיבות מסויימות זה מה שיוצא מאיתנו בצורה לא מיומנת.

יש דברים שאני יודעת. אני יודעת למשל שגם מעשים מפלצתיים נעשים על ידי בני-אדם. שהרבה מאוד מבני האדם (אני מקווה שאני לא אבל לא יודעת) מסוגלים לעשות מעשים מפלצתיים כשהם מוצאים את עצמם בהקשר מוסדי-חברתי שמעודד אותם לזה. שהרוב המכריע של בני האדם (גם אני) מסוגלים לתמוך במעשים מפלצתיים על ידי אדישות, התעלמות או שתיקה. שאף על פי כן החיים של כל בני האדם יקרים. ולא רק שלהם.

אני יודעת שכל החיים יקרים, ולכן שהחיים שלי יקרים. אני יודעת שהחיים שלי יקרים, ולכן שכל החיים יקרים.

אני יודעת שכשאדם מבוגר אוחז בנשק – סכין, רובה, טנק, מטוס קרב – והורג באמצעותו ביודעין ילד, זה אסון שאין לו תקנה: עבור הילד, עבור המבוגר, עבור ההורים של הילד, עבור הילדים של המבוגר, עבור בני עמו של הילד, עבור בני עמו של המבוגר.

אני יודעת שזה כך גם כשהילד הוא לא ילד אלא זקן, אישה, פרמדיק, עיתונאית, כל אדם לא חמוש. אני יודעת שאין מלחמה שבה לא קורים אסונות כאלה, אבל שמלחמה שבה אין הכרה נוקבת בכך שאלו אסונות היא לא מלחמה מוצדקת, ושמלחמה כזאת תמיט על הקולקטיב פורענות כבדה יותר מזו שמפניה היא מתיימרת להגן. אני יודעת שכשהאסונות האלה נעשים שוב ושוב על ידי אותו צד זו לא מלחמה. הטבח של חמאס בישראל בשבעה באוקטובר לא היה מלחמה, הטבח המתמשך של ישראל בעזה הוא לא מלחמה.

אני יודעת שהדרך לתקן את נשמותינו האישיות ואת הנשמה הקולקטיבית שלנו, ששותתת דם בתוך כל אחת מהנשמות הפרטיות שלנו לאורך כל התקופה הארורה הזאת, היא לסרב לקחת חלק בטבח, לסרב לחולל עוד אסונות, ולעזור זה לזה לסרב. בשביל לסרב, או בשביל לעזור לאחר לסרב, צריך לשאת את הידיעה הכמעט בלתי נסבלת שהנרצח והרוצח שניהם בני אדם.

אני יודעת שלהיות בת אדם פירושו להיות חופשיה. אני יודעת שחופש יש רק בהווה, ושתמיד יש חופש בהווה, לא משנה מה עשינו בעבר. אני יודעת שמשנה מה עשינו בעבר, שלכל המעשים שלנו בעבר יהיו תוצאות עבורנו ועבור אחריםות, שהמעשים שלנו ושל אחריםות בעבר מחוללים את העולם שלתוכו אנחנו מתהוות בהווה, חופשיות לעשות מעשים שגם להם יהיו תוצאות.

אני יודעת שאי אפשר להכיר ברע ולפעול כדי להפסיק אותו בלי לשהות במגע עם הטוב, ושאי אפשר לגעת באמת בטוב בלי להכיר ברע ולפעול כדי להפסיק אותו.

אני רוצה לקחת חלק בשיחה ובפעולה שיוצאות מתוך הידיעות האלה. ונדמה לי שאולי הפורמט של הבלוג יכול להיות מרחב תומך לשיחה כזאת, אז אני אנסה לכתוב כאן יותר, אולי פעם בשבוע או שבועיים או חודש – פוסטים לאו דווקא ארוכים, לאו דווקא מהוקצעים. מזמינה מאוד גם אותך, אם הגעת עד כאן, להצטרף לשיחה ולכתוב משהו בתגובות – לאו דווקא ארוך, לאו דווקא מהוקצע. אפשר להירשם (בתחתית העמוד) כדי לקבל עדכונים למייל על הפוסטים הבאים שיתפרסמו פה, ואם מתאים לך לשתף את הפוסט הזה במרחבי שיחה אחרים שאת.ה לוקח.ת בהם חלק, אני אשמח מאוד.